וַתֹּ֗אמֶר חַי־יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אִם־יֶשׁ־לִ֣י מָע֔וֹג כִּ֣י אִם־מְלֹ֤א כַף־קֶ֙מַח֙ בַּכַּ֔ד וּמְעַט־שֶׁ֖מֶן בַּצַּפָּ֑חַת וְהִנְנִ֨י מְקֹשֶׁ֜שֶׁת שְׁנַ֣יִם עֵצִ֗ים וּבָ֙אתִי֙ וַעֲשִׂיתִ֙יהוּ֙ לִ֣י וְלִבְנִ֔י וַאֲכַלְנֻ֖הוּ וָמָֽתְנוּ׃
מדרש לקח טוב
פס'. את מחתות החטאים האלה בנפשותם. רבותינו אמרו שנפשותם היתה נשרפת וגופם קיים. רבי שמעון בן לקיש אמר שנתחייבו שרפה על עסקי נפשותם מלמד שזמנם קרח ועשה להם סעודה כדי ליקח אותם בעצתו ועליהם אמר דוד (תהילים ל״ה:ט״ז) בחנפי לעגי מעוג חרק עלי שנימו. על עסקי לוגמא חרק עליהם שר [של] גיהנם שניו. מעוג כענין שנא' בצרפית (מ״א י״ז) חי ה' אלהיך אם יש לי מעוג וגו'. ועשו אותם רקועי פחים צפוי למזבח. כענין שנא' (שמות ל״ט:ג׳) וירקעו את פחי הזהב. אלא שאותם של זהב ואלו של נחושת. הרקעה שם המלאכה כמו (איוב ל״ז:י״ח) תרקיע עמו לשחקים. אבל פחים הוא שם הנפחים שהן מפחמין אותם באש ומכים בקורנס ומרקעים אותם צפוי למזבח. כי הקריבום לפני ה' ויקדשו. מיכן אמרו מעלין בקדש ולא מורידין:
מלבי"ם
כי אם ה' לא יעשה נס אם לא לצורך גדול, וכל עוד היה לה מזון סעודה אחת לא היה מתנוסס שירבה הקמח והשמן בדרך נסיי, ולכן הזמין את אליהו בעת שלא היה לה רק סעודה אחת בענין שאח"כ תמות ברעב ובזה היתה ראויה לנס כדי שלא תמות, וז"ש ואכלנוהו ומתנו: