מלכים א יז:יח מפרשים: רש"י, מלבי"ם, מצודת דוד ורלב"ג

לְהַזְכִּיר אֶת עֲוֹנִי. עַד שֶׁלֹּא בָּאתָ אֵלַי, הָיוּ שׁוֹקְלִין מַעֲשַׂי וּמַעֲשֵׂה עִירִי, וְהָיִיתִי רְאוּיָה לְנֵס, מִשֶּׁבָּאתָ לְכָאן, לֹא נֶחְשַׁבְתִּי לִכְלוּם, וְאֵין צִדְקָתִי נִכֶּרֶת (סְפָרִים אֲחֵרִים: נִזְכֶּרֶת), וְכֵן בְּלוֹט הוּא אוֹמֵר: וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה, אֵצֶל אַבְרָהָם, שֶׁלֹּא תְּהֵא זְכוּתִי נִזְכֶּרֶת אֶצְלוֹ.

וע"כ חשדה אותו שמ"ש בשם ה' כד הקמח לא תכלה אינו אמתי, רק הוא עשה הנס הזה מכחו ע"י שמות או סגולות ששנה הטבע, וחשבה שלכן מת בנה, כי אחר שנהנו מדבר הנעשה בלט או ע"י דברים היוצאים מן הטבע, זה נחשב לעון ונתחייב במיתה כמ"ש דאשתמש בתגא חלף, ועז"א באת אלי להזכיר את עוני וכו', וגם כי כבר אמרו העושין לו נס מנכין לו מזכיותיו, כי אם צריך שתשתנה המציאות בעבורו שקלו זכיותיו ועונותיו בפלס אם ראוי לכך, ואחר שחשבה שזה נעשה בדרך נס עפ"י אליהו (לא עפ"י רצון ה' אשר יצוה כן מצד רצונו בלי השקף על זכות וחובה) עי"ז נזכרו עונותיה ומת בנה:

מה לי ולך. רוצה לומר: מה האיבה והשנאה אשר בינינו, מה עשית לי, ומה עשיתי לך, ומדוע באת אלי להזכיר את עוני, כי עד לא באת הנה, הייתי נחשבת לצדקת מול אנשי מקומי אבל למולך אני רשעה, ונזכרה עוני, ועל ידי זה מת בני, וחשבה כאשר תתרעם על הנביא, יעתיר לה׳ בעבור בנה: