מלכים א כב:לד מפרשים: רש"י, מצודת דוד, רלב"ג ומנחת שי

וְאִישׁ מָשַׁךְ. זֶה נַעֲמָן.

לתמו. בתמימות, שלא נתכוון לאחאב, שהרי לא היה ניכר:

ואיש משך בקשת לתמו. ר"ל שלא היה מתכוין להכו' שום אדם והיה מאת הש"י שירה החץ באופן שהכה מלך ישראל בין הדבקים ובין השרין והרצון בזה שהכהו בין קשקשת לקשקשת מקשקשי השרין והנה הרצון באמרו ובין השרין והוא באור למה שאמר בין הדבקי' כי הדבקים הם בשרין או אולי על השרין היה כלי זין אחר עשוי מחתיכות ברזל דבקות ורוכבות זו על זו והנה מאת הש"י שבא החץ בין הדבקי' כי בזולת זה לא היה יכול להכנס החץ בו ואחר זה קרה גם כן שהמקום אשר הכה בשרין היה בין קשקשי השרין בדרך שנכנס החץ בגופו:

לְתֻמּוֹ. לֹא יָדַע שֶׁהוּא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל.

בֵּין הַדְּבָקִים וּבֵין הַשִּׁרְיָן. יֵשׁ שִׁרְיוֹנוֹת שֶׁהֵם עֲשׂוּיִין קְלִפִּים קְלִפִּים, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים, וְהַקְּלִפִּים נוֹפְלִים עַל נִקְבֵי הַשִּׁרְיוֹן וְסוֹתְמִין אוֹתָן, וְהֵם קְרוּיִין דְּבָקִים.