ה֣וּא ׀ הֵסִ֣יר אֶת־הַבָּמ֗וֹת וְשִׁבַּר֙ אֶת־הַמַּצֵּבֹ֔ת וְכָרַ֖ת אֶת־הָֽאֲשֵׁרָ֑ה וְכִתַּת֩ נְחַ֨שׁ הַנְּחֹ֜שֶׁת אֲשֶׁר־עָשָׂ֣ה מֹשֶׁ֗ה כִּ֣י עַד־הַיָּמִ֤ים הָהֵ֙מָּה֙ הָי֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ מְקַטְּרִ֣ים ל֔וֹ וַיִּקְרָא־ל֖וֹ נְחֻשְׁתָּֽן׃
רש"י
וַיִּקְרָא לוֹ נְחֻשְׁתָּן. לְשׁוֹן בִּזָּיוֹן, כְּלוֹמַר מַה צֹּרֶךְ בָּזֶה, אֵינוֹ אֶלָּא נְחַשׁ נְחשֶׁת.
מלבי"ם
וכתת נחש הנחשת פי' התוספות בחולין (ז' ע"א) שאסא ויהושפט לא בערום שטעו שמפני שנעשה על פי הדבור אסור לבערו, נראה פי' כי יש פלוגתא בחולין דף מ"א אם אדם אוסר דבר שאינו שלו במעשה זוטא ובע"ז דף נ"ד אמר עולא אר"י אף על פי שאמרו המשתחוה לבהמת חברו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה, ולמד לה ממה שגנז חזקיה הכלי שרת ששמש בהם אחז לעבודה זרה, שמזה מוכח שאדם אוסר דבר שאינו שלו במעשה, ושם דף נ"ג ע"ב, עמ"ש רב ישראל שזקף לבנה וכו' מכדי כתיב ואשריהם תשרפון באש והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, הק' הר"ן בשם הרמב"ן דלמא לזה אסר רחמנא משום דעבד בה מעשה ותירץ דרב פליג אדעולא וס"ל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו במעשה, ואם כן הראשונים היו ס"ל כדעת רב, וחזקיה לשיטתו שגנז כלים של אחז שס"ל דבמעשה אוסר דבר שאינו שלו, לכן כתת נחש הנחושת, ועל זה אמר ויקרא לו נחשתן היינו שנעשה כמו נחושת שלהם שיכולים לאסרו, אחר שעשו בו מעשה:
מצודת דוד
את הבמות. מה שהקריבו עליהם לגבוה, ובאיסור נעשו, כי מעת שנבנה הבית נאסרו הבמות אשר עשה משה. בעת נשלח בישראל הנחשים השרפים, צוהו ה׳ לעשות נחש נחושת להביט בו נשוך וחי, כמו שנאמר בתורה (במדבר כא ח):