עַ֤ד יְפַלַּ֪ח חֵ֡ץ כְּֽבֵד֗וֹ כְּמַהֵ֣ר צִפּ֣וֹר אֶל־פָּ֑ח וְלֹֽא־יָ֝דַ֗ע כִּֽי־בְנַפְשׁ֥וֹ הֽוּא׃ (פ)
מלבי"ם
עד יפלח חץ כבדו, עד שחץ התאוה יפלח את כבדו וירתיח כסיר את דמו ששרשו בכבד, ואז לא ילך עוד בהכרח רק ברצון כמהר צפור אל פח שהולך במהירות ולא ידע כי בנפשו הוא, כן ילך ברצון טוב ואין לבו נוקפו עוד: