משלי יב:יא מפרשים: רש"י, אבן עזרא, מלבי"ם ומצודת דוד

עובד אדמתו ישבע לחם. כמשמעו, ולפי משלו שחוזר על תלמודו תמיד שלא ישתכח:

עובד - כי האדם נברא לעבוד האדמה ולחיות מעמלו, על כן ישבע לחם, ומסבב לרדוף הריקים הוא חסר דעת.

(יא-יב) עובד אדמתו ישבע לחם, חמד רשע מצוד רעים, אמר מי שהוא עובד אדמתו, הגם שטבע האדם נוטה אל המנוחה והשביתה ממלאכה והאדמה צריכה עבודה, שגדר העבד הוא בעבודה קשה שמשועבד אליה יום ולילה, בכ"ז צריך האדם להשקיף על התכלית, שעי"כ ישבע לחם. וטוב לו לסבול עול העבודה משיסבול צער רעב, וזה מצד כח הממשלה אשר בנפש שנקרא לב, אבל מי שמרדף ריקים, להשיג פרנסתו ע"י מנוחה ולא יעבוד את אדמתו הוא חסר לב, וא"ל כח המושל שיגעור על העצלות ע"י שיראה את הנולד.