וַֽתִּתְּנֵם֙ בְּיַ֣ד צָֽרֵיהֶ֔ם וַיָּצֵ֖רוּ לָהֶ֑ם וּבְעֵ֤ת צָֽרָתָם֙ יִצְעֲק֣וּ אֵלֶ֔יךָ וְאַתָּה֙ מִשָּׁמַ֣יִם תִּשְׁמָ֔ע וּֽכְרַחֲמֶ֣יךָ הָֽרַבִּ֗ים תִּתֵּ֤ן לָהֶם֙ מֽוֹשִׁיעִ֔ים וְיוֹשִׁיע֖וּם מִיַּ֥ד צָרֵיהֶֽם׃
מלבי"ם
ותתנם, כמו שהיה בימי השופטים, וכמ"ש (שופטים ב' י"ד), וחשב בזה ב' מדרגות שתחלה אמר ביד צריהם, ואח"כ ביד אויביהם, שהצר הוא המצר בפעל, והאויב הוא השונא בלב, ויש צר שאינו אויב שמציר להנאתו לא מפני איבה, ובפעם השני נתנם ביד אויביהם שקשים מן צריהם, וכבשום בגלות אף שלא הוצרכו לצור עליהם, וירדו בהם שהרדיה הוא מוסיף עמ"ש בפעם הא' ויצר להם, ועוד אמר בפעם הראשון תתן ויושעום, ובפעם השני אמר ותצילם, שהתשועה היא שיושעו לגמרי וינצחו את האויב וזה היה על ידי מושיעים כמו ע"י אהוד ודבורה, ובפעם השני רק הצילם בל יכלה האויב אותם ולא היתה תשועה גמורה, ועז"א בפעם הראשון כרחמיך הרבים, בפעם השני אמר כרחמיך ולא ברחמים רבים וגדולים כי היתה הצלה מועטת, וזאת נמשך רבות עתים, ר"ל כל ימי שפוט השופטים: