עמוס ב:ז מפרשים: נחל שורק, אהבת יהונתן, רש"י ומצודת דוד

ד. השואפים על עפר ארץ ודרך ענוים יטו ואיש ואביו וגו'. אפשר לומר דרך הלצה במ"ש הרב ראשית חכמה דמהעפר נלמד מדת הענוה דהיותר דק הוא חשוב ובונים בו היכל מלך. והיותר גס אינו מועיל. ולכן צריך להשפיל עצמו וטוב לו וכמ"ש השפלתי הגבהתי. וכתיב בדרך חטאים לא הלך ובמושב לצים לא ישב. ואלו הם מביטים בעפר הארץ והי"ל ללמוד הענוה. ואדרבא לא מיבעיא שאינם חפצים בענוה אלא כל כך מאוסה הענוה בעיניהם שהדרך שהלכו הענוים יטו ואינם רוצים ללכת בה על דרך בדרך חטאי' לא הלך שהם גאים בעצם. וארז"ל כל המתגאה כאלו בא על כל העריות ואלו עושים בפועל ואיש ואביו וכו'.

השואפים עפר ארץ בראש דלים. מבאר חטאים של ישראל דאי' לא תסג גבול עולים אשר גבלו ראשונים אי' בגמ' עולים הם עניים כמו שקורין לעור סגי נהור. וגם נראה טעם על שם שעולין ממש ע"י שפלותם ויסורים ממרקים כל עונותיהם ועי"ז עולים לזיכוך נפש והזהירה התורה שלא נסיג גבולם. אשר גבלו ראשונים אי' בגמ' דראשונים המה בני שעיר החורי שהיו בקיאים בטוב הארץ והיו מריחים בריח תחום של כל אחד ואחד וכן היה ענין ישראל שגם הם אמרו שיוכלו להשיג בריח תחום של כל א' וא' וז"ש השואפים עפר ארץ בראש דלים ועי"ז גזלו העניים וק"ל:

ודרך ענוים יטו. פי' דר"ל כדרך ענוי ארץ אשר פורשין מדרכי עמי הארץ כמו ששנינו עזרא ויהושע תקנו לישראל שיהיו הולכים כל רביעי שנה על השדות ואין מוחין בדבר. ואי' יהודא בן נקוסא הולך בצד שדה ובקשו להרים אותו מפני שאין איסור בדבר כלל והוא מענין חסידות וחסידות הוא בצפון ולא בגלוי וזהו היה ענין ישראל אשר הטו דרך ענוים ומבאר הטעם למה הלכו בזה הצד ואיש ואביו ילכו אל הנערה לכך עקמו את הדרך שלא ירגישו בזה הענין וא"ש:

השואפים על עפר ארץ. על עפר ארץ שהם הולכים עליהם כל שאפם וכל מחשבתם בראש דלים הוא איך יגזלו אותם ויטלו את שלהם, שאיפה גולושי"ר בלע"ז:

ודרך ענוים יטו וגו'. החלשים נוטים מדרכם והולכין דרך עקלתון מפני יראתם כמה דאת אמר (איוב כ״ד:ד׳) יטו אביונים מדרך: