וְסַבּ֥וֹתִֽי אֲנִ֖י לְיַאֵ֣שׁ אֶת־לִבִּ֑י עַ֚ל כָּל־הֶ֣עָמָ֔ל שֶׁעָמַ֖לְתִּי תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃
אלשיך
אפשר שהוא גמר הענין הקודם שאמר לראותי כי קנאה זו שהייתי מקנא את סכל ישלט בעמלי הבל הוא אז סבותי את לבי והחזרתי מלהנא כ"א אדרבא יתייאש מכל מה שעמלתי במה שהוא תחת השמש ובזה לא ידאג על מה שאחר ישלט וזהו וסבותי וכו' או יקושר עם מה שאחר שאמר וסבותי אני מרפיון ידים על דאגה גדולה מהקודמות עד גדר יאש את לבו על כל העמל וכו' לבלתי הקנות מהכלל כלל הדבר כי יש אדם שעמלו וכו' ולאדם שלא עמל בו יתננו והוא מאמר ז"ל כל אדם יש לו חלק בגן עדן וחלק בגוהנם זכה נוטל חלקו וחלק חברו בג"ע וזהו יתננו חלקו כלומר מה שיתן הוא חלקו שבג"ע. או יחזור אומרו חלקו אל אדם שלא עמל בו והוא כי על פי דרכו נותן טעם למה לאשר לא עמל יותן טובו של זה ע"כ אמר חלקו לאמר כי חלקו של זה ומשורש נפשו הוא והכל הולך אל מקום א' בבחינה זו והדאגה ה א כי מה היה לאדם אשר עמל בו ולמה ישאר ריקם מעמלו וטרחו:
מצודת דוד
וסבותי. סבבתי עצמי ליאש את לבי, רוצה לומר שלא לחשוש בה ולשנאותה, והוא ענין מליצה: