וַיִּשְׁלַ֤ח יִפְתָּח֙ מַלְאָכִ֔ים אֶל־מֶ֥לֶךְ בְּנֵֽי־עַמּ֖וֹן לֵאמֹ֑ר מַה־לִּ֣י וָלָ֔ךְ כִּֽי־בָ֥אתָ אֵלַ֖י לְהִלָּחֵ֥ם בְּאַרְצִֽי׃
אהבת יהונתן
וישלח יפתח מלאכים אל מלך בני עמון לאמר מה לי ולך כי באת אלי להלחם בארצי. מפני שצריך לפתוח בשלום ושלח לו דע כי אתה מעולל בחטא ודע כי אתה לא תצלח ובכן חדל לך להלחם בי. ואם תאמר שאעפ"כ רצית להלחם בי כי יש לך זכות אבות גם לי יש זכות אבות וזהו שאמר מה לי ולך שיש לי ג"כ זכות אבות כמו לך. ויאמר מלך בני עמון בדין אני בא להלחם עמך כי לקחת ארצי בעלותם ממצרים השיבה לי בשלום ואני לא אבא אליך בחרב ובחנית. ויוסף וכו' ויאמר לו וכו' כי בעלותם ממצרים וילך ישראל במדבר וכו'. הוכיח שלא היה בדעתם להתגרות בך וזהו שאמר וישלח מלאכים וכו' ולא שמע מלך אדום וכו' אגב גררא נבאר טעם למה גזר הקב"ה על עמון ומואב שלא לבא בקהל לעולם ועל אדום לא גזר אלא עד דור שלישי הלא היה להם ג"כ לקדם ונראה דאי' בגמרא גזרו על פיתם ועל יינם משום חתנות. ולפ"ז אדום לא קדם דאסור להם פיתם כבר מחמס יעקב אחיך. אבל עמון ומואב שעדיין לא נגזר עליהם והיה להם לקדם לכך הענישם הקב"ה על זה שלא לבא בקהל וממילא אסור פיתם מדה כ"מ ונחזור לענינינו הויכוח שלא לקח ישראל את ארץ בני עמון כי ביותר היה להם להתגרות באדום שיצא לקראתינו בחרב ואפ"ה לא לקחנו את ארצו:
מלבי"ם
מה לי ולך. כי מלחמה שתתהוה בין שני מלכים (אם תהיה כפי נמוסי המלכים לא בדרך עשק) יש לה בהכרח איזה עילה, כמו מריבה או טענה וכדומה, ולרוב יוכלו להתפשר ביניהם בטוב טרם נשקה המלחמה, ושאל שיודיעהו סבת המלחמה, ומה רוצה ממנו.
מצודת דוד
מה לי ולך. רצה לומר, מה האיבה והשנאה אשר בינינו, מה לי עליך ומה לך עלי, ולפי שמנוהו לראש, תלה הדבר בעצמו: