וַיִּקַּ֨ח מָנ֜וֹחַ אֶת־גְּדִ֤י הָעִזִּים֙ וְאֶת־הַמִּנְחָ֔ה וַיַּ֥עַל עַל־הַצּ֖וּר לַֽיהוָ֑ה וּמַפְלִ֣א לַעֲשׂ֔וֹת וּמָנ֥וֹחַ וְאִשְׁתּ֖וֹ רֹאִֽים׃
מלבי"ם
ויקח. אז הקריב לה' כמו שאמר לה' תעלנה, וזה שאמר ויעל על הצור לה' ומפליא לעשות המלאך עשה פלאים שהוריד אש על המזבח והם ראו זאת בעיניהם.
אלשיך
ובראו' מנוח כי החלוקה האחת מלהסעיד אותו איננה עשה השנית והיא להעלות הגדי עזי' והמנחה ליי' ויעל על הצור ליי' שהוא שהעלהו ליי' קרבן ושמא תאמר הלא המלאך אמר שלא יעלה העולה לפניו פן יראה כי לא לה' היה מקריב כי אם למלאך ואיך היה עתה מעלה העולה לפניו לז"א ומפליא לעשות כו' לומר כי אותו שהפליא והפריש עצמו לעשות מנוח העולה הוא המלאך לא היה לפני העולה כי אם מרחוק במקום שמנוח ואשתו עומדין ומביטי' איך אש מן השמים בא ואוכל העולה שם היה גם הוא מביט עמהם באופן שלא יראה כי אליו היו מקריבים כי אדרבה הוא היה עם המקריבים מביט אל העולה וזהו ומפליא לעשות שהוא המלאך עם מנוח ואשתו שלשתם רואים כי מעמד שלשתם היה יחד שלשתם רואי' ולא שהיה הוא אשר נעשת לו העולה ומנוח ואשתו לבדם רואים.