וְהָיָ֡ה כִּֽי־יָבֹ֣אוּ אֲבוֹתָם֩ א֨וֹ אֲחֵיהֶ֜ם לרוב [לָרִ֣יב ׀] אֵלֵ֗ינוּ וְאָמַ֤רְנוּ אֲלֵיהֶם֙ חָנּ֣וּנוּ אוֹתָ֔ם כִּ֣י לֹ֥א לָקַ֛חְנוּ אִ֥ישׁ אִשְׁתּ֖וֹ בַּמִּלְחָמָ֑ה כִּ֣י לֹ֥א אַתֶּ֛ם נְתַתֶּ֥ם לָהֶ֖ם כָּעֵ֥ת תֶּאְשָֽׁמוּ׃ (ס)
מלבי"ם
והיה כי יבואו כו' אלינו. ואם יבואו אלינו לריב שאנחנו נקח הנשים בתוקף, אז נאמר שני טענות: א] מה שאתם יראים מן השבועה, כי תאמרו שהגם שחטפו הרי אנו עושים להם חנינה במה שאנו שותקים להם, נאמר להם חנונו אותם, בתמיה, וכי זה חנינה מה שלא לקחנו מאיש אשתו במלחמה, פי' הלא הם חטפו וקדשו אותם מדעת האשה והיא אשתו וכי אנו צריכים ללחום אתם ולקחת מהם את נשותיהם, זה אין אנו חייבים ולא רשאים, וא"כ אין אנו עושים להם חנינה במה שאין אנו לוקחין מאתם את נשותיהם. ב] כי לא אתם נתתם להם, אשר כעת תאשמו, הלא לקחו מעצמם ולא עברתם על השבועה:
מצודת ציון
זמין למנויי פרימיום בלבדמנחת שי
זמין למנויי פרימיום בלבדרש"י
ואמרנו אליהם חנונו אותם. רחמנו עליהם כי אינם יודעים מה לעשות, 'כי לא לקחנו איש אשתו במלחמה' של יבש גלעד אלא לארבע מאות איש מהם, ואם על השבועה אתם מקפידים, לא עון לכם בדבר 'כי לא אתם נתתם להם' את בנותיכם שתהא לכם אשמה בדבר ושלום לכם אל תיראו: