יִשָּׁקֵ֙נִי֙ מִנְּשִׁיק֣וֹת פִּ֔יהוּ כִּֽי־טוֹבִ֥ים דֹּדֶ֖יךָ מִיָּֽיִן׃
רש"י
יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ. זֶה הַשִּׁיר אוֹמֶרֶת בְּפִיהָ בְּגָלוּתָהּ וּבְאַלְמְנוּתָהּ: "מִי יִתֵּן וְיִשָּׁקֵנִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ כְּמוֹ מֵאָז, לְפִי שֶׁיֵּשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹשְׁקִין עַל גַּב הַיָּד וְעַל הַכָּתֵף, אַךְ אֲנִי מִתְאַוָּה וְשׁוֹקֶקֶת לִהְיוֹתוֹ נוֹהֵג עִמִּי כַמִּנְהָג הָרִאשׁוֹן, כְּחָתָן אֶל כַּלָּה, פֶּה אֶל פֶּה":
מלבי"ם
משל:
ישקני, הרועה דודה, עומד אחרי הדלת והמזוזה, והיא מרגשת בו ע"י שמניו הטובים המריחים ריח טוב, והיא אומרת מי יתן יקרב אלי פנים אל פנים וישקני נשיקות אהבה, [משיבה פניה אליו לנכח ואומרת] הן דודיך ואהבתך טובים לי מיין ותענוג שיש לי בבית המלך:
ישקני, הרועה דודה, עומד אחרי הדלת והמזוזה, והיא מרגשת בו ע"י שמניו הטובים המריחים ריח טוב, והיא אומרת מי יתן יקרב אלי פנים אל פנים וישקני נשיקות אהבה, [משיבה פניה אליו לנכח ואומרת] הן דודיך ואהבתך טובים לי מיין ותענוג שיש לי בבית המלך:
מצודת דוד
ישקני. עתה החל לספר מהפלגת הגעגועין שהיה אחר הפרד החשוק מאת חשוקתו והלך לו, ומה הנעשה באותם הימים (ועם כי לא פורש במקרא שנפרד החשוק ממנה ועזבה, אף לא פורש מי הוא המדבר כל דבר מהדברים. הנה כן המה דרכי צחות מליצת השירים המעולים אשר יקצרו ויסתמו הדברים, אולם הם מוכיחים על עצמם מי הוא המדבר ומי הוא המשיב, ומה היה הסיבה לכל הדברים הנאמרים. ובזה הדרך הולכת וסובבת גם המגלה הזאת עד תומה). ואמר בזה כאילו החשוקה המו מעיה גם תשתוקק אליו, ואומרת אל לבה מי יתן וישקני עוד החשוק ההוא, מעין הנשיקות החביבות אשר נשקני בפיו בימי קדם. (ועם כי אמרה מנשיקות, הוסיפה לומר פיהו לתוספת ביאור, כי כן דרך הנשים המזכירות אהבת נעורים מבוררות אמריהן במלות נוספות לפי גודל הגעגועין, וזה יחשב להן לצחות מליצה):