שיר השירים א:יב מפרשים: רש"י, מלבי"ם, מצודת דוד ומצודת ציון

עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ. מְשִׁיבָה כְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֶרֶת: "כָּל זֶה אֱמֶת, טוֹבָה גְמַלְתַּנִי וַאֲנִי גְמַלְתִּיךָ רָעָה, כִּי בְעוֹד הַמֶּלֶךְ עַל הַשֻּׁלְחָן מְסִבַּת חֻפָּתוֹ,

משל:
[תשובת הרעיה] עד. דע כי עתה נפרדתי מחברת המלך שלמה, כי בעודו יושב על השולחן במסבו, מתענג בתענוגים, לא התאויתי למטעמותיו, כי נרדי [זה ציון אל דודה שהוא נרד ובושם לה], בושם של דודי שהוא נרד ובושם לי, נתן ריחו הרגשתי את ריחו הטוב ונמשכתי אחריו, גם יאמר שריח נרדו היינו ריח דודי הגיע ממקומו עד מקום שהמלך במסיבו:

עד שהמלך במסבו. כאילו החשוקה תשלח אמריה לאמר לו, הנה בעוד היות המלך נשען במסבו בגמר הסעודה, ואז הדרך להביא לפניו המוגמר מבושם חשוב להעלות ריח טוב, עם כל זה חבילי הנרד אשר עמדי נותן ריחו ונודף מאוד ומבטל ריח המוגמר ההוא והנמשל הוא לומר הנה המעשים טובים שבידי גברו מאוד על מעשה מבחרי העובדי כוכבים ומזלות, וכאפס ותוהו המה מול מעשי: