וַתֹּ֙אמֶר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה וְלָ֧מָּה חָשַׁ֛בְתָּה כָּזֹ֖את עַל־עַ֣ם אֱלֹהִ֑ים וּמִדַּבֵּ֨ר הַמֶּ֜לֶךְ הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ כְּאָשֵׁ֔ם לְבִלְתִּ֛י הָשִׁ֥יב הַמֶּ֖לֶךְ אֶֽת־נִדְּחֽוֹ׃
מלבי"ם
ולמה חשבת כזאת על עם אלהים, אמרה לו איך עלה במחשבתך שהספור והנידון שהצעתי לפניך הוא אמתי, ושעם אלהים יעשו עול כזה מה שהוא נגד הטבע והיושר, ומדבר המלך הדבר הזה, (מלת מדבר הוא מבנין מתפעל כמו מתדבר כמו שפירש רש"י על וישמע את הקול מדבר אליו) רצה לומר אבל הדבר הזה שהחליט המלך בזה הוא מתדבר אל עצמו, שבזה הוא כאשם לבלתי השיב המלך את נדחו, כי המלך עם בנו הוא הנידון, ופסק דינו בעצמו שמה שאינו משיב את נדחו היא כאשמה מלפניו:
מצודת דוד
ולמה חשבתה. רוצה לומר: איך עלתה על דעתך להאמין דברי, לחשוב על בני המשפחה עם ה׳, להתאכזר על בני להרגו מבלי עדים והתראה והיה לך להשכיל אמיתת הענין, שלמשל נאמר, ובנועם אמריה הפליגה ברוב מעשה הריגת הרוצח מבלי עדים והתראה:
מצודת ציון
זמין למנויי פרימיום בלבדרש"י
ומדבר המלך הדבר הזה כאשם. והדבר הזה שחרצת לאחרים, שאמרת לי לא יפול משערת בנך ארצה, עכשיו שאגלה לך שאין הדבר הזה אלא על שני בניך, אל תתחרט לאמר דברתי זה כאשם, והנני חוזר בי, לבלתי השיב המלך את אבשלום בנו שנדחה ממנו וברח לו: