וְלֹא־יָכְלָ֣ה עוֹד֮ הַצְּפִינוֹ֒ וַתִּֽקַּֽח־לוֹ֙ תֵּ֣בַת גֹּ֔מֶא וַתַּחְמְרָ֥ה בַחֵמָ֖ר וּבַזָּ֑פֶת וַתָּ֤שֶׂם בָּהּ֙ אֶת־הַיֶּ֔לֶד וַתָּ֥שֶׂם בַּסּ֖וּף עַל־שְׂפַ֥ת הַיְאֹֽר׃
רש"י
ולא יכלה עוד הצפינו. שֶׁמָּנוּ לָהּ הַמִּצְרִיִּים מִיּוֹם שֶׁהֶחֱזִירָהּ, וְהִיא יְלָדַתּוּ לְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים וְיוֹם אֶחָד (שם), שֶׁהַיּוֹלֶדֶת לְשִׁבְעָה יוֹלֶדֶת לִמְקֻטָּעִין (נדה ל"ח), וְהֵם בָּדְקוּ אַחֲרֶיהָ לְסוֹף תִּשְׁעָה:
אבן עזרא
ונדגש צדי"ק הצּפינו כדגשות קו"ף אם יִקְּרֵךְ עון (ש"א כח י) לדבר בם צחות ובעבור היות הצדי"ק בשו"א נע, נרפה הפ"א שהיה ראוי להדגש, והוא שם הפועל מהבנין הכבד הנוסף, ואין צורך לבקש למה לא צפנתהו עוד, אולי השכנות המצריות שמעו קולו כי לא היו לבדם דרים בארץ רעמסס, וכתב ושאלה אשה משכנתה (למטה ג כב):
אבן עזרא הקצר
הצפינו. דגשות הצדי"ק לדבר בה צחות, וכאשר נדגש הצדי"ק נרפה הפ"א שהיה ראוי להדגש והוא שם הפועל מהבנין הכבד הנוסף: