וַיֹּ֖אמֶר אַל־תִּקְרַ֣ב הֲלֹ֑ם שַׁל־נְעָלֶ֙יךָ֙ מֵעַ֣ל רַגְלֶ֔יךָ כִּ֣י הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עוֹמֵ֣ד עָלָ֔יו אַדְמַת־קֹ֖דֶשׁ הֽוּא׃
רש"י
של. שְׁלֹף וְהוֹצֵא, כְּמוֹ "וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל" (דברים י"ט), "כִּי יִשַּׁל זֵיתֶךָ" (שם כ"ח):
דברי דוד
אדמת קדש הוא המקום פירוש דל"ת דהוא קאי על אדמת וא"כ היה ל"ל היא לשון נקבה כדאמר רק אדמת מצרים לא היתה לפרעה, אלא דהאי הוא קאי על המקום שזכר כבר:
אלשיך
וארד וכו'. אחרי הודיע אלהים אותו תשובה על תמיהתו. מדוע לא יבער הסנה. באמרו לו כי גם שישראל כקוצים בלתי ראוים. עכ"ז להבת המצריים לא תבער בם עתה נמשכו למשה שתי תמיהות (א) על מה שהקדים ואמר לו של נעליך כו'. כי היתה שם שכינה. מה צורך שכינה להיות בח"ל. ומה גם באילן נמוך ושל קוצים שאינו לפי כבודו. (ב) על הדבר השני שהודיעו כי ישראל היו בלתי ראויים כקוצים אלא שמחפש להם זכיות כרוב רחמיו. כי הלא עתה תתחזק קושייתו. שארז"ל (ש"ר פ' א') שהיה מהרהר בלבו למה הגלה את ישראל ולא את עשו וישמעאל. לפרוע חוב אברהם כי גר יהיה זרעך. ולא את ישראל שנעשו כקוצים ולא יצטרכו לחזר אחר זכיות שיש בישראל פקפוק. ומה גם לקטרוג שרו של מצרים הללו עובדי ע"ג כו'. על כן על שתי אלה. חל עליו ית' חובת ביאור. ותת טוב טעם על כל אחד. ובראשון היחל שהוא על זה נתראה הוא ית' בח"ל. ובאילן הנמוך ושפל כסנה שאינו לפי כבודו ית' חלילה. ואמר וארד להצילו מיד מצרים וכו'. שהוא לרמוז לו ירידת שכינה למצרים עם ישראל הנמשלים לסנה להיותם נמוכים. ומחוסרי זכות כקוצים. והוא מאז ירד יעקב מצרימה כמד"א אנכי ארד עמך מצרימה. וזהו וארד כלומר מאז להיות במצרים אתם כדי להצילו כו' כנודע מז"ל (ב"ר פ' צ"ד) שאל"כ לא היו זוכים לצאת רמז ולהורו' לזה נתראה שם שעי"כ לא יכלה טומאת מצרים להחזיק בם בעצם לשקעם שם עד עולם וגם מה שארז"ל שע"י היות שכינה עמהם. עצרו כח לשמור הד' דברים שהיו בהם. שלא שינו את שמם כו' כמדובר. וזהו וארד להצילו וכו'. ועוד לנו דרך אחרת בדבר זה. נזכירהו בפסוק שאחר זה בס"ד: