וַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֔ה מִ֤י יְהוָה֙ אֲשֶׁ֣ר אֶשְׁמַ֣ע בְּקֹל֔וֹ לְשַׁלַּ֖ח אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל לֹ֤א יָדַ֙עְתִּי֙ אֶת־יְהוָ֔ה וְגַ֥ם אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל לֹ֥א אֲשַׁלֵּֽחַ׃
מדרש לקח טוב
אשר איננו ירא מלפני האלהים. שנאמר לא ידעתי את ה׳ (שמות ה ב), לכך נאמר.
אלשיך
ויאמר פרעה וכו'. הנה היה ראוי יסמוך אומרו לא ידעתי את ה'. אל אומרו מי ה'. ועוד כי אומרו מי ה' נראה שהוא לא ידע מי הוא ומאומר אשר אשמע בקולו נראה שיודע אותו. אלא שלא יחשוב חלילה לשמוע בקולו ואם הוא שהכל גזרה אחת מי הוא שיהיה חלילה כדאי ולשמוע בקולו הוא הפך אומרו לא ידעתי את ה': ועוד אומרו לשלח את ישראל הוא מיותר כי בכלל בלתי שמוע בקולו הוא. ועוד שמורה שלשלח את ישראל לא ישמע בקולו אך לדבר אחר ישמע ואיך יאמר לא ידעתי את ה':
אלשיך
ועוד אומרו וגם את ישראל לא אשלח הרי נאמר לשלח את ישראל. ועוד מלת וגם בלתי צודקת כלל. אמנם הנה אמרו לו שלשה עיקרים. (א) כה אמר ה' שהוא מציאותו ית'. (ב) אומרו אלהי ישראל שהוא בפרטות אלהי ישראל ובכלל הדבר הוא השגחת הפרטים. (ג) שאינו ככל אלהי העמים או שר שעל כל אומה ואומה כענין שרו של מצרים. שלא יהיה נגיד ומצוה לאומים זולת אומתו כ"א שעה היותו אלהי ישראל ביחוד. הוא גוזר על כל מלך רב ושליט כי יוצר הכל הוא וזהו שלח את עמי וכו' כי יגזור על פרעה יעשה מצוותו. והשיב ואמר על הא' מי ה' כיחש המציאות ולא יונח כי ישנו. ושהוא אלהי ישראל. ושעל כן לא ידעתיו אנכי שהוא העיקר השני גם אם אודה בשני אכחיש השלישי כי לא אתחייב אני לקיים מאמרו כי לא אלהי מצרים הוא וז"א אשר אשמע בקולו כלומר ישמעו העברים. כי אלהיהם הוא ולא אני: