וַיֹּ֣אמֶר יְהוָה֮ אֶל־מֹשֶׁה֒ אֱמֹ֣ר אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן נְטֵ֤ה אֶת־יָדְךָ֙ בְּמַטֶּ֔ךָ עַל־הַ֨נְּהָרֹ֔ת עַל־הַיְאֹרִ֖ים וְעַל־הָאֲגַמִּ֑ים וְהַ֥עַל אֶת־הַֽצְפַרְדְּעִ֖ים עַל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
אלשיך
ויאמר ה' כו' אמור אל אהרן נטה את ידך במטך לקיים מה שאמרתי הנני נוגף את כל גבולך בצפרדע' שהם אשר ביאורי' ואגמי' ונהרות דרך כלל שאינן המיוחדי' שאמרתי. ושרץ היאור בייחוד אשר בם דעה והעל על ארץ מצרים שהיא על כל הגבול ויעש כן אהרן העלה הצפרדעי' ואמר ותעל הצפרדע ותכם וארז"ל (שם) כי אומרו צפרדע אחת היתה ושרקה את כלן ובאו ויהיה הענין כי אין לך מין מכל המינים אשר רוח חיים באפם שאין לו מזל מלמעלה שנשפע חייתן על ידו. ק"ו מהעשבים שאין לך כל עשב ועשב למטה שאין לו מזל מלמעלה. ואותו המזל הוא הנקרא צפרדע גם היא. והיא השמיעה קול וקבצתן:
ברכת אשר
"ויאמר ה' אל משה אמר אל אהרן נטה את ידך על הנהרת, על היארים ועל האגמים". ראה דברי רש"י למעלה (ז, יט) שיש כאן עניין של הכרת טובה מצד משה. (פ' וארא תשס"ח)