וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁה נְטֵ֤ה אֶת־יָֽדְךָ֙ עַל־הַשָּׁמַ֔יִם וִיהִ֥י בָרָ֖ד בְּכָל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם עַל־הָאָדָ֣ם וְעַל־הַבְּהֵמָ֗ה וְעַ֛ל כָּל־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶ֖ה בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
רש"י
על השמים. לְצַד הַשָּׁמַיִם. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה: הִגְבִּיהוֹ הַקָּבָּ"ה לְמֹשֶׁה לְמַעְלָה מִן הַשָּׁמַיִם:
אלשיך
ויאמר ה' כו'. נטה את ידך כו'. הנה כתבנו למעלה כי על ג' עיקרים שהודיע הוא ית' לפרעה. (א) מציאותו ית'. (ב) בהיותו אלהי העברים באו' אלהי העבריים. (ג) שעם היותו אלהי ישראל בייחוד משתרר על פרעה ומצוה עליו ישלח את עמו ועל ג' אלה היו ג' כתות דצ"ך על הא' עד הכירם מציאותו ית' ויאמרו אצבע אלהים היא ועד"ש על הב' שעל כן הפלא בהם הוא ית' בין ישראל למצרים ועתה התחיל בסימן באח"ב להורות לו כי ישתרר עליו גם השתרר ובטכסיס מלך המכה את עבדו הבלתי עובד אותו כן יעשה לו והוא כי תחלה מכה בו באבן או באגרוף והוא הברד ואם לא יקבל מוסר מחסר לחמו והוא הארבה שאוכל החטה והכסמת וכל אשר השאיר הברד ואם עד אלה לא ישמע לו יאסרהו בבית כלא והוא החושך. ואם בזה ג"כ לא ישמע יכנו נפש אותו או את בנו והוא ענין מכת בכורות ואז על כרחו ישלח:
אלשיך
ולבא אל ענין הכתובים נשית לב כי הנה באומרו ית' נטה את ידך ולא אמר את מטך ואח"כ הוא או' ויט משה את מטהו ואפשר כי הוא ית' כיוון כי יד משה תספיק להעשות על ידה הנס ע"ד קריעת ים סוף שלא רצה ית' יקרענו משה במטה כ"א בידו כמ"ש ז"ל (ש"ר פ' כ"א) ומשה בענותנותו לא רצה תהיה תפארתו בכך רק נתן כבוד לאלהינו לעשות במטהו הברד ויתיישב בזה אומרו ית' ויהי ברד ואח"כ אומר וה' נתן כו'. והנה בזה היה מקום לומר כי ע"כ במעשה הוסיף הוא ית' על הייעוד כי בתחלה אמר ברד בלבד ואח"כ תהלך אש ארצה: