וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה ע֣וֹד נֶ֤גַע אֶחָד֙ אָבִ֤יא עַל־פַּרְעֹה֙ וְעַל־מִצְרַ֔יִם אַֽחֲרֵי־כֵ֕ן יְשַׁלַּ֥ח אֶתְכֶ֖ם מִזֶּ֑ה כְּשַׁ֨לְּח֔וֹ כָּלָ֕ה גָּרֵ֛שׁ יְגָרֵ֥שׁ אֶתְכֶ֖ם מִזֶּֽה׃
אלשיך
ויאמר ה' אל משה עוד נגע אחד כו'. הנה אומרו כשלחו כו' עד סוף הפסוק מיותר. וגם תיבותיו מכופלים וכן או' דבר נא. כי לא יצדק בזה לשון בקשה. אם שיש מרז"ל (ברכות דף ט') שנדחקו לומר לשון בקשה. בל יאמרו האבות שקיים הקב"ה הגלות ולא הרכוש גדול. וגם אומרו באזני העם ולא אמר אל העם. וכן אומרו גם האיש משה גדול מאד. מה ענין היותו גדול לענין זה:
אלשיך
אמנם הנה גזרה חכמתו ית' ינצלו את מצרים לקיים מאמרו ית' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. והנה ראה הוא ית' כי בעת היציאה. יש שתי סבות שלא יוכלו מאת המצריים לשאול דבר. הוא כי הלא בליל ט"ו שבו נגזרה היציאה היתה צעקה גדולה במצרים כי אין בית אשר אין שם מת כי היתה מעין כליה כי אף בבית שאין בו בכור היה מת גדול הבית ומי יערב אל לבו במרירות בכייתם לאמר להם תנו לנו תכשיטי זהבכם וכספכם ליום חגנו והמה בוכים ואם ימתינו עד הבקר אור הנה אז מצרים מקברים את אשר הכה ה' בהם כל בכור: