וְכִֽי־יַכֶּה֩ אִ֨ישׁ אֶת־עַבְדּ֜וֹ א֤וֹ אֶת־אֲמָתוֹ֙ בַּשֵּׁ֔בֶט וּמֵ֖ת תַּ֣חַת יָד֑וֹ נָקֹ֖ם יִנָּקֵֽם׃
רש"י
וכי יכה איש את עבדו או את אמתו. בְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּעִבְרִי? תַּ"לֹ כִּי כַסְפּוֹ הוּא, מַה כַּסְפּוֹ קָנוּי לוֹ עוֹלָמִית, אַף עֶבֶד הַקָּנוּי לוֹ עוֹלָמִית; וַהֲרֵי הָיָה בִכְלַל מַכֵּה אִישׁ וָמֵת? אֶלָּא בָא הַכָּתוּב וְהוֹצִיאוֹ מִן הַכְּלָל, לִהְיוֹת נָדוֹן בְּדִין יוֹם אוֹ יוֹמַיִם, שֶׁאִם לֹא מֵת תַּחַת יָדוֹ וְשָׁהָה מֵעֵת לְעֵת פָּטוּר (מכילתא):
דברי דוד
וכי יכה איש את עבדו וכו' בא הכתוב והוציאו מן הכלל כו'. כתב הרא"ם שזהו המדה דבר שהיה בכלל ויצא לדון בדבר החדש אי אתה יכול להחזירו עד שיחזירנו הכתוב בפירוש, ובפ"ק דיבמות (דף ז') איתא החילוק שבין דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא על עצמו יצא אלא על הכלל כו' והקשה הרא"ם דהא אמרינן בפרק איזהו מקומן (דף נ') איכא למ"ד דביצא לדון בדבר החדש איהו דלא גמיר מכלליה אבל כלליה גמיר מיניה א"כ גם כאן נילף הכלל מן העבד ויהא אפי' בן חורין נידון בדין יום או יומים כמו העבד, ותירץ דאין למדין מן דבר החדש אלא מה שהוא אינו חידוש כההיא דשחיטת צפון באשם מצורע שם בזבחים, אבל מה שהוא חידוש לא ילפינן ואני אומר דזה ודאי לא, קשה דהא פירש"י בסמוך כי כספו הוא הא אחר שהכהו אע"פ ששהא כו' והיאך תאמר דנילף מעבד ליום או יומים, אבל באמת אפילו לפי דרכו לק"מ דודאי חילוק זה של הרא"ם ישנו שם בזבחים ברש"י ותוספ', אבל כאן אין ענין לזה דלא שייך לומר ילפינן הכלל מיניה אלא דעדיין נשאר הכלל בדבר אחד קיים ואינו, נסתר לגמרי כההיא דאשם לענין מתן דמים על המזבח ואע"פ שכתבו שם התוס' ובפ"ק דיבמות דאין קרוי דבר חדש אלא כשסותר הכלל דהיינו דשאר אשמות טעונות כל הדם לגבי מזבח ואשם מצורע נותן ממנו לבהונות כו' היינו שעכ"פ ישנו לכלל במקומו אלא שנסתר מקצתו אבל כאן שנאמר מכה איש ומת מות יומת ממילאנכתב בפירוש שאינו בדין יום או יומים והיאך שייך לומר שניליף שיהיה בדין יום או יומים: