כִּ֤י יַבְעֶר־אִישׁ֙ שָׂדֶ֣ה אוֹ־כֶ֔רֶם וְשִׁלַּח֙ אֶת־בעירה [בְּעִיר֔וֹ] וּבִעֵ֖ר בִּשְׂדֵ֣ה אַחֵ֑ר מֵיטַ֥ב שָׂדֵ֛הוּ וּמֵיטַ֥ב כַּרְמ֖וֹ יְשַׁלֵּֽם׃ (ס)
רש"י
כי יבער, את בעירה ובער. כֻּלָּם לְשׁוֹן בְּהֵמָה, כְּמוֹ אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ (במדבר כ'):
דברי דוד
כי יבער כו' יוליך בהמותיו בשדה משמע דוקא אם הוא מוליך אותה, אבל אם אזלה מעצמה פטור אם הזיקה אבל בריש פ"ק אמרינן להדיא דמדכתב ושלח משמע דוקא דשלחה אבל אזלה ממילא לא מש"ה כתב ובער דמשמע אפילו ממילא ורש"י דנקט יוליך היינו לפי לשון הכתוב יבעיר דהיו"ד מורה על האדם שעושה אותו הענין ועל הפסוק עצמו שאומר כן, נ"ל דהיינו ע"פ הגמרא דריש ב"ק דושלח משמע דשלחה דוקא אלא דילפינן מובער דהיינו מכל מקום אפילו ממילא וילפינן ששילח גם כן ממילא ונראה דכדי של"ת מדשינה הלשון ברגל שכתב לשון ושלח דהיינו דשלחה ובשן כתב לשון שהוא ממילא ודאי יש חילוק ביניהם ע"כ כתב תחילה יבער דהיינו גם בשן נזכר לשון שהאדם יעשה המעשה ואפ"ה כתב ע"ז וביער להורות דלאו דוקא יבער, וא"כ ה"ה ושילח לאו דוקא אלא ה"ה ממילא כנ"ל נכון:
אלשיך
כי יבער איש שדה כו'. אחרי הזהירו יתב' מלהצר את הזולת בידים. בא ויאמר לפעמים גם שלא ירע להם. כי אם ידרוש שלומם הוא מאבדם. כי בעון אשר יחטא איש או אנשים יצא הקצף על רעים וטובים הבלתי מוחים. והוא ענין כי תצא אש כו'. אלא שהקדים ענין כי יבער כו' ללמדנו דעת. איכה מתרגשים העונות וחטאים לאבד עולם. הלא הוא בהשליך אדם עצמו אחר הנאות העולם הזה. כי גם אם לא יעשה רק המשכו אחר טובו' העולם היה בדבר המותר לו. יפקוד ויאבד טובה הרבה. מטובו המזומן לו לעה"ב כעובדא דר"ח בן דוסא (תענית דף כ"ה) כשנתנו לו רגל שולחן זהב וחלם שהיה שולחנו חסר בעה"ב וכעובדא דרשב"י כשקנאו תלמידיו על אחד שיצא חוצה לארץ והעשיר ואמר להם בקעה בקעה המלאי דינרי זהב ונמלאה הבקעה. וכשבאו ללקט אמר להם מזכותכם של העה"ב אתם נוטלים מיד נמנעו. וע"כ ראוי כי החי יתן אל לבו: