וְהוּבָ֥א אֶת־בַּדָּ֖יו בַּטַּבָּעֹ֑ת וְהָי֣וּ הַבַּדִּ֗ים עַל־שְׁתֵּ֛י צַלְעֹ֥ת הַמִּזְבֵּ֖חַ בִּשְׂאֵ֥ת אֹתֽוֹ׃
העמק דבר
והובא את בדיו בטבעות. כבר נתפרש שהיתה המצוה על בצלאל להביא את הבדים משעת הבאה עד שעת ההקמה. ולא כתיב שיהא בשעת הבאה על שתי צלעות אלא בשעת משא משא״כ בשעת הבאה למשה לא היה ההקפד אלא שיהיו מובאים שמה סימן ואות שיהא נישא לדורות ואח״כ כאשר כבר הובא למשה והיו הבדים על שתי צלעות המזבח בשאת אותו. אבל אחר העמדת המשכן הסירו הבדים. ורק בארון כתיב לא יסורו ממנו. ומשום תכלית אחר כמש״כ לעיל שיהיו נראים כדדי אשה לכבוד ואהבת ישראל. אבל במזבח לא היה ענין הבדים בהבאתם לפני הקמה הראשונה רק לזכרון ולאות על ימים יוצרו. אבל באותו עת שהיה המזבח במקומו לא היה צריך לבדים:
משכיל לדוד
בטבעות וכו׳ שנעשו למכבר. הטעם שהיו במכבד למדנו מההיא סוגיא דשבת דכתיבנא לעיל דגמירי דכל טונא דמידלי על כתפיה תלתא מלעיל ותרי תלתי מלתחת וא״כ ה״נ המוטות היו נתונות אחר ג׳ אמות ושליש דהיינו דשליש קמא של המכבר שהיה תחת כרכובו דהיינו בג׳ אמות: