וְהָיָה֮ עַל־מֵ֣צַח אַהֲרֹן֒ וְנָשָׂ֨א אַהֲרֹ֜ן אֶת־עֲוֺ֣ן הַקֳּדָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֤ר יַקְדִּ֙ישׁוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לְכָֽל־מַתְּנֹ֖ת קָדְשֵׁיהֶ֑ם וְהָיָ֤ה עַל־מִצְחוֹ֙ תָּמִ֔יד לְרָצ֥וֹן לָהֶ֖ם לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃
רש"י
ונשא אהרן. לְשׁוֹן סְלִיחָה; וְאַעַפִּ"כֵ אֵינוֹ זָז מִמַּשְׁמָעוֹ – אַהֲרֹן נוֹשֵׂא אֶת הַמַּשָּׂא שֶׁל עָוֹן – נִמְצָא מְסֻלָּק הֶעָוֹן מִן הַקֳּדָשִׁים (חולין קל"ח):
דברי דוד
והיה על מצחו תמיד כו' שהרי אינו עליו אלא בשעת העבודה. פירוש אין חיוב להיות עליו אלא בשעת העבודה, אבל היתר יש להיותו עליו אפילו שלא בשעת העבודה וזה מבואר פ"ק דיומא (דף ז') מאי תמיד אילימא תמיד על מצחו, מי משכחת לה מי לא בעי למיעל לבית הכסא ומי לא בעי למינה, אלא תמיד מרצה הוא, וזהו בעצמו דברי רש"י כאן שכתב שהרי אינו כו' כלומר דע"כ תמיד לא קאי על והיה על מצחו ואין חיוב עליו אלא בשעת עבודה דאל"כ הרי הוא עייל לבית הכסא. וכ"כ התוס' בשם ר"ת בקידושין פרק האומר (דף ס"ו) גבי ינאי המלך הקם להם בציץ שבין עיניך דדוקא ציץ מותר אפי' שלא בשעת עבודה דכתיב ביה תמיד, אבל שאר בגדי כהונה לא:
בכור שור
לרצון להם. שהיה מרצה על הטומאות כמו שפירשו רבות' איזו עון הוא נושא אם עון פגול וכו' הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה לצבור שהיא קלה כדאמרינן במועדו ואפי' בשבת במועדו אפי' בטומאה ופליגי תנאי דאיכא למ"ד בין עודו על מצחו בין אין על מצחו מרצה כל זמן שאינו נשבר דכתיב תמיד יהיה לרצון ויש למ"ד דאינו מרצה אלא בעודו על מצחו וכן שאר בגדים מרצים ומכפרים כל אחד בשלו כדפי' בשחיטת קדשי בשלהי המזבח שמכנסים מכפרים על דבר ערוה והכתונת על מכירת יוסף שהפשיטו לו את כתנתו והאבנט על אזור צלמי כשדים והמצנפת על עזות מצח והמעיל על לשון הרע והאפוד על עבדי אפוד כשאשכחן גבי אפוד שעשה גדעון שנכשלו בה והחושן על עוות הדין: