וַיַּֽעֲשׂ֥וּ בְנֵֽי־לֵוִ֖י כִּדְבַ֣ר מֹשֶׁ֑ה וַיִּפֹּ֤ל מִן־הָעָם֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא כִּשְׁלֹ֥שֶׁת אַלְפֵ֖י אִֽישׁ׃
חתם סופר
כשלשת אלפי איש איתא ביומא (דף ס"ו ע"ב) שאלה אשה חכמה את ר"א וגו' וכי מאחר שמעשה העגל שוין מפני מה אין מיתתן שוה א"ל אין חכמה לאשה אלא בפלך שנאמר וכל אשה חכמת לב בידיה טוו וכבר כתבנו בזה כמה פעמים וכעת יובן כך דהנה הש"ס מסיק שם הטעם לשינוי מיתתם דאותן שחטאו בעדים והתראה בסייף בלא עדים ובלא התראה בדקם כסוטות ואותן ששמחו וראו מתו בהדרוקן, והנה המהרש"א ח"א ריש מס' כתובות כתב דכפיית ההר הי' בחינת חופה וע"כ מברכים מקדש את עמו ישראל ע"י חופה וקדושין ואמ"ו בס' הפלאה פלפל בזה דא"כ לא שייך טענת מודעא דאין אונס בנישואין, והנה לפי"ז קשה ממנ"פ אי הי' אז בחינת חופה כדעת המהרש"א ח"א הנ"ל, א"כ מ"ט דנם בסייף כבני נח הלא כבר קבלו התורה ואין לומר שטענו מודעא הא אין אונס בנישואין ועיין משפירש"י שם שהי' נעלם ממשה באיזה מיתה ידונם וע"כ דנם בסייף והמהרש"א דחה דא"כ הי' לו לומר עמדו ואשמעה, ואי נימא שהי' להם דין ארוסה ושפיר טענו מודעא והי' להם דין ב"נ א"כ איך השקם כסוטות הא אין משקין ארוסות וקשה ממנ"פ א' משניהם וי"ל לעולם הי' להם דין נישואין ושפיר השקם כסוטות ומה שדנם בסייף היינו טעמא לפמ"ש הרמב"ן בעובדא דפלגש בגבעה דשלא כדין שאלו ישראל מאנשי בנימן תנו האנשים ונמיתם כי על אותו השבט מוטל להמית המחוייבים מיתה בשבטו לא על ישראל ואין להם לתת האנשים האלו כדי שימיתם הם, כ"א בסנהדרין של אותו השבט, וא"כ נחזי אנן בעגל שהי' כולם חשודים שהרי בדקם כסוטות והרבה מידי הרהור לא יצאו ושמחו בלבם וקיי"ל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו ואיך ידונם בסנהדרין של כל שבט ושבט זה א"א לכן צוה ללוים עברו ושובו משער לשער וגו' לא בדין הסנהדרין אלא בדין המלך והמלך אינו יכול לדון בד' מיתות כ"א בסייף כמבואר ברמב"ם הלכות מלכים ולכן דנם בסייף וא"ש והנה כל זה אי נשים פסולין לדון עיין פ"ק דשבועות, דאל"ה היה יכול לדונם בסנהדרין נשים שהי' כולם כשרים שלא חטאו בעגל והטעם דאין משיבים נשים בדין דבעי בסנהדרין חכם חרשים ואין חכמה אפי' לנשי אותו הדור שהרי כתיב וכל אשה חכמת לב בידיה טוו ולמה לא מילא ה' אותם בשאר חכמה כמו שמלא לשארי חכמי לב כדכתיב ובלב כל חכם לב נתתי חכמה אעכ"ח דאין חכמה ולא היה ראוי לדון וע"כ דנם בדין מלך בסייף והנה המאמר מבואר לפניך ודו"ק:
ברכת אשר
ויפל מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש. אם אמנם ג' אלפים אלה הם כל אלה שהשתחוו לעגל, וכך צריך להניח, שהרי למה לא ייהרגו כל העוברים, יוצא שבסך הכל סגדו לו לעגל אחד ממאתיים - "חצי עשירית עשירית המחנה" (בלשונו של ראב"ע בהקדמתו לפרקנו), ובגלל מיעוט קטן כזה כל הרעש? (פ' כי תשא תשס"ג, מלון הוד המדבר, ים המלח) ראה דברי ריה"ל המובאים למעלה (פסוק ד סוף ד"ה בחרט). וראה גם דברי הרב ישראל הס בספרו "אמונות" (ח"ב עמ' 115).