וְאִישׁ֙ לֹֽא־יַעֲלֶ֣ה עִמָּ֔ךְ וְגַם־אִ֥ישׁ אַל־יֵרָ֖א בְּכָל־הָהָ֑ר גַּם־הַצֹּ֤אן וְהַבָּקָר֙ אַל־יִרְע֔וּ אֶל־מ֖וּל הָהָ֥ר הַהֽוּא׃
רש"י
ואיש לא יעלה עמך. הָרִאשׁוֹנוֹת עַ"יְ שֶׁהָיוּ בִתְשׁוּאוֹת וְקוֹלוֹת וּקְהִלּוֹת, שָׁלְטָה בָהֶן עַיִן רָעָה – אֵין לְךָ יָפֶה מִן הַצְּנִיעוּת (שם):
אלשיך
והיה נכון לבוקר כו'. הורה ההפרש שבין נתינת הראשונות לאחרונות כי בראשונות קדמה שכינה להר סיני טרם בא ישראל נגד ההר ומההר בא הוא ית' להקביל פניהם כחתן היוצא לקראת כלה כמשז"ל על פסוק ויוצא משה את העם כו'. ובפסוק ה' מסיני בא ולא אמר לסיני בא והיה זה סיבה לסייע את ישראל לייחד את לבם לאביהם שבשמים בבואם נגד ההר כאומרו ויחן שם ישראל נגד ההר אך בפעם הזאת השנית לא זכו לכך רק שאמר למשה ונצבת לי כלו' התיצב אתה בשבילי עד אייחד שכינתי שם וכן היה שאחר עמוד משה שם אמר וירד ה' בענן ויתיצב עמו שם כו' ואע"פ כן ואיש לא יעלה עמך כו' כי אף גם עתה לא יבצר משם שפע גדול מאד:
ברכת אשר
רש"י ד"ה ואיש לא יעלה עמך, ...אין לך יפה מן הצניעות. עכ"ל. הלוחות הראשונים ניתנו בפומבי, שכן נאמר "ועלית אתה ואהרן עמך" (יט, כד) ו"וכל העם ראים את הקולת" (כ, טו), אבל כאן "ואיש לא יעלה עמך" - בהצנע. וכן "ונצבת לי" (פסוק ב), "ויתיצב עמו" (פסוק ה). (פ' כי תשא תשמ"ז)