רֵאשִׁ֗ית בִּכּוּרֵי֙ אַדְמָ֣תְךָ֔ תָּבִ֕יא בֵּ֖ית יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לֹא־תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ׃ (פ)
רש"י
ראשית בכורי אדמתך. מִשִּׁבְעַת הַמִּינִין הָאֲמוּרִים בְּשֶׁבַח אַרְצְךָ, אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וְגוֹ' (דברים ח') – וּדְבָשׁ הוּא דְּבַשׁ תְּמָרִים:
דברי דוד
ראשית בכורי אדמתך כו' בשבח ארצך. לכאורה משמע דמלשון אדמתך ילפינן שבעה מינים. והקשה הרא"ם ע"ז דהא בפרשת כי תבא ילפינן זה מג"ש דארץ ארץ ודחק לומר דאדמתך היינו ארץ ולא תיקן בזה כלום דהא ארץ ארץ בג"ש הוא בלאו הכי שם. ונ"ל דודאי עיקר הלימוד דז' מינים היינו מג"ש דארץ אלא דעכ"פ הוצרך כאן לומר אדמתך דבלאו הכי הו"א דבכור כל היינו מכל דבר שבעולם אפי' אינו מפרי הארץ והו"א דבפירות יש חיוב בשבעה מינים דוקא ובשאר דברים יש חיוב בכל דבר מכח קרא דכאן, ע"כ כתב כאן אדמתך דהחיובדוקא ממה שהוא באדמתך והיינו משובח דאדמתך שנזכר במקום אחר, אבל כאן אין בא להורות על המשובח אלא דכיון שכבר נזכר שבעה מינים שנשתבחה בהם א"י, ע"כ הזכיר כאן רש"י המשובח:
בכור שור
לא תבשל גדי בחלב אמו. לפי הפשט לא תעזבנו עד שיגמור גדולו בחלב אמו, בשול משמע גמר כמו הבשילו אשכלותיה ענבים וכן בלשון תלמוד קצה לבשל פירותיה והוא דומיא דרישא דקרא ראשית ביכורי אדמתך משמע שמתבכרות שלא תאחר עד גמר הפירות [והאמת שאסור לבשל בשר בחלב ומצוה זו דומיא דלא תקח האם על הבנים ודומיא דאותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד שנראה מדת אכזריות ולא משום שהק' חס על הבהמה וכן כאן לא תבשל גדי הבשר בחלב שגדלה הימנו ועכשיו תתבשל בו כי גם זדה מדת שאכזריות ואין הק' רוצה שינהגו ישראל מדת אכזריות ולא מפני שהק' חס על הבהמה הגה"ה]: