כָּל־אִ֣ישׁ וְאִשָּׁ֗ה אֲשֶׁ֨ר נָדַ֣ב לִבָּם֮ אֹתָם֒ לְהָבִיא֙ לְכָל־הַמְּלָאכָ֔ה אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה לַעֲשׂ֖וֹת בְּיַד־מֹשֶׁ֑ה הֵבִ֧יאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל נְדָבָ֖ה לַיהוָֽה׃ (פ)
אור החיים
הֵבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַה׳. הַתּוֹרָה מְעִידָה עַל כְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵבִיאוּ נִדְבַת ה׳, פֵּרוּשׁ, דָּבָר הָרָאוּי לִקָּרֵא נְדָבָה.
מלבי"ם
כל איש ואשה, ר"ל כל נדבות אלה לא היו עקרים אצל ה' כי כל לבבות דורש ה' ואם נמצא בין ישראל איש או אשה שלא התנדבו כלום, כי הענים לא נמצא בידם מאומה רק שנדב לבם אותם, לבם לבד ומחשבתם נדב, שחשבו בלבם להביא אם יהיה לאל ידם, וחשבו שאם יהיה לאל ידם יביאו ממונם את המשכן כולו וכל כליו, וז"ש שחשבו בנדבת לבם להביא לכל המלאכה אשר צוה ה' לעשות ביד משה, היינו שיבנו כל המשכן, את האיש והאשה הזה הביאו בני ישראל נדבה לה', האיש הזה והאשה הזאת היו עקר הנדבה שנתקבלה אצל ה', כאלו ישראל מביאים אותה אליו באשר זכו שימצא ביניהם ישרים וצדיקים כאלה:
העמק דבר
אשר נדב לבם אותם. האי אותם מיותר אלא פי׳ אשר נשאו לבו לנדב כמש״כ לעיל כ״א והוי כמו פעל יוצא דלבם הביא אשר יהיו מנדבים. ומ״מ בעת הבאתם היה הכל בשמחה וברצון נדבה לה׳. וכתיב אשר צוה ה׳ לעשות ביד משה שמשמעו שבא בקבלה וגם הוסיף משה בדעתו כמש״כ בס׳ ויקרא ו׳ ל״ו ובכ״מ. ומ״מ הכל הביאו ברצון: