וּבַחֲרֹ֥שֶׁת אֶ֛בֶן לְמַלֹּ֖את וּבַחֲרֹ֣שֶׁת עֵ֑ץ לַעֲשׂ֖וֹת בְּכָל־מְלֶ֥אכֶת מַחֲשָֽׁבֶת׃
זרע קודש
ובחרושת אבן למלאות ע"ד שאמרו ז"ל יודע הי' בצלאל לצרף בהם אותיות שנבראו בהם שמים וארץ וז"ש ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה ובתבונה ובדעת כו' לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ונחושת שכשהי' עושה בזהב כו' הי' מחשב בצרופי אותיות ההם שהם בסוד חכמה ותבונה כמ"ש ה' בחכמה יסד ארץ כנ"ל כונן שמים בתבונה והמשיך מבחי' חכמה חסדים עליונים עד בחי' מלכות בחי' כנס"י והמשיך על ישראל ע"י מעשיו יראה עליונה וז"ש ובחרושת ידוע בכתיב שחרישה בחי' מחשבה וזהו בחי' חכמה מחשבה אבן למלאות הצרופים של האותיות נקראו אבנים כמ"ש בס"י שתי אבנים בונות ב' בתים כו' "אשא "בבית" נכון ר"ת אבן שהמשיכו הבונים צרופי אותיות לבנין המשכן כנ"ל וכתיב עושי מלאכה וחושבי מחשבות כו' מלאכות ומחשבות כנ"ל:
בן איש חי
או יובן בס"ד ע"ד מ"ש אגריפס המלך אבותיו גנזו למטה והוא גנז למעלה אבותיו גנזו לאחרים והוא גנז לעצמו וז"ש כל איש אשר נשאו לבו כלומר לבו שהתנדב הממון הזה למצוה עשה לו התנשאות שעי"כ נעשה לו אוצר בשמים ממעל היש מעלה ונשיאות גדולה מזו שיהיה לאדם אוצר בפלטין של מלך ועוד כל אשר נדבה רוחו אתו תניח חיר"ק תחת אל"ף וקרינן בה איתו כלומר מה שיש באוצר הגשמי זה אינו שלו דעוזבו לאחרים כמ"ש מונבז המלך אבותיו גנזו לאחרים אבל הנותן ממונו למצוה כל מה שנדבה רוחו הנה הוא אתו כמ"ש אני גנזתי לעצמי:
העמק דבר
לעשות בכל מלאכת מחשבת. שהוא בעצמו עשה מקצת מלאכה. וכתיב בכל היינו מקצת ולא כולו. אלא מסר אח״כ לאחרים. ולא שייך בזה המתחיל במצוה א״ל גמור. אחר שמתחלה היה בדעתו למסור לאחרים. והנה כאן כתיב מחשבת. ולא כמו בפ׳ תשא. היינו משום שלא נזכר מלאכת אריגה ורקימה בזה המקרא אלא במקרא הסמוך שנשתוו בהני בצלאל ואהליאב. וא״כ יקשה לנו אמאי נזכר מלאכת חרש כאן הרי כתיב גם באהליאב מלאכת חרש. ונתיישב בזה דכתיב כאן מחשבת. שגם במקרא הסמוך מרומז שאהליאב נשתוה בחרושת במעשה אבל לא במחשבה בהמצאה היאך לעשות מש״ה כתיב כאן במחשבת נצטיין בצלאל: