תהילים ו:ו מפרשים: מלבי"ם באור המילות, מלבי"ם, מאירי ומצודת דוד

מות, שאול. השאול הוא הקבר שהוא אחר המות, ויצייר שבמות עדיין יש הודאה, כי עד שם יגיעו טובותיו באיכות המות שיבחר לו מיתה קלה ויודה על טובותיו כל ימי חייו, רק התהלה וזכר גבורותיו נפסקו אז, ובשאול נפסק גם ההודאה וכה"א כי לא שאול תודך מות יהללך (ישעי' ל"ח):

כי אין במות זכרך זכר שמך הוא על המציאות וההויה כי אתה ממציא ובורא, לא על העדר והאפס ולא על המות, כענין שאמרו אין ה' מיחד שמו על הרעה, וגם הלא בשאול מי יודה לך, כי הנעדר לא יקבל עוד טובך וחסדך, אשר זה תכלית הבריאה אשר בראת להיטיב להנמצאים שהם יודוך:

והוא אמרו כי אין במות זכרך כלומ׳ אם לא טרח האדם בחיו לעבודת האל אין לו פנאי בזה אחר המות וכן ענין בשאול מי יודה לך כלומ׳ אם לא טרח בחייו. והמות והשאול הוא ענין האבדון כלומ׳ מי שלא עבד האל בחייו והוא מכת האויבים והנדחים במקום צלמות ולא סדרים לא יוכלו עוד לזכור האל ע״ד אמרם מי שטרח בע״ש יאכל בשבת וכן מי שטרח ביבשה יאכל בים והוא לרוב ענותו ומותו עצמותו והחזיקו נפשו להיותו בכלל החטאים אע״פ שהתשובה מצלת אף בדכדוכה של נפש ובשעת מיתה מ״מ היא תשובה פחותה עד שלרוב תשוקתו ודבקה בו היא אצלו כאין והיה מבקש על חייו להתמיד בעבודת האל בחייו עד שיבא לתכלית השלמות.