בַּ֭יהוָה תִּתְהַלֵּ֣ל נַפְשִׁ֑י יִשְׁמְע֖וּ עֲנָוִ֣ים וְיִשְׂמָֽחוּ׃
מלבי"ם
בה', ולא עוד אלא שנפשי תתהלל בה', שאני מתפאר שיש לי אב בשמים האוהב אותי ומשגיח עלי ושנפשי היא חלק ממנו ואצולה מאתו, ובכ"ז ישמעו ענוים וישמחו, שלא תחשב לי ההילול והתפארות זה לגאוה, שבהפך הענוים ישמחו ע"ז, שהגם שכל התהללות והתפארות הם שנואי הענוה, התפארות הזה שיתהלל האדם בה' הענוה תסכים עמה, כמ"ש ויגבה לבו בדרכי ה', והיא הנקודה שבה יתקבצו בנפש הענוה והגאוה והיו לאחדים, כי גאוה זו שיתגאה אדם לאמר שה' מעוזו ומשגיח עליו תמיד היא הענוה, כי בזה יפשיט שמלותיו החומריים והנפש תתרומם אל האלהים עד שתתבטל ותהיה כאין בעיניה, הבשר וכחותיו יהיו כעפר ואפר כמ"ש אאע"ה הנה הואלתי לדבר אל ה' ואנכי עפר ואפר, וענוה הזאת נסתבבה ע"י דבקות הנפש ובטולה נגד שרשה העליון האין סוף ובלתי ב"ת:
מאירי
בה׳ תתהלל נפשי כי כל התשועה מאתו ולא מזולתו שהרי אלו חקר מלך גת עלי היה נודע לו מי אני ומה חיי והיה מרגיש בתחבולותי. ישמעו ענוים וישמחו בראותם השגחת האל על עבדו או הענין מפני שהצלחתם תלויה בו.