כְּרֵֽעַ־כְּאָ֣ח לִ֭י הִתְהַלָּ֑כְתִּי כַּאֲבֶל־אֵ֝֗ם קֹדֵ֥ר שַׁחֽוֹתִי׃
מאירי
ואמ׳ כרע כאח לי התהלכתי כלומ׳ אני מתהלך עמו בתם כאלו היה אח לי או רע נאמן, וכאבל אם קודר שחותי בצרותיו ואמ׳ אבל אם ולא אבל אב פי׳ זולתי מפני שהקטן מקבל מאמו הרבה חסדים ותענוגים יותר מאביו ולכן צערו יותר גדול עליה מהאב ולשיטה זו י״מ ג״כ שהתינוק הצריך לאמו נבוך הרבה על העדרה יותר מהאב ואין זה נכון ואצלי לפרש בשיטה זו כי אבלות האב יש לבן קצת נחמה בשמחתו על ירושתו אבל אבילות האם היא בלי שום נחמה. ולדעתי במה שנמשכתי לפרש המזמור בענין הגלות יחס צרתו עליהם ועל אבידתו כאבל אם כלומ׳ שאנו מכירים בה כחסד שמכיר הבן הטוב לאם כי הבן מכיר לאם הכנת חמדו והשלמת צורך גופו ולאב הכנת צידתו והשלמת צורך נפשו ואמ׳ שכשהוא רואה בצרתם הוא מתאנח וכואב ודואג כדאגת מי שאבדה ממנו הנהגתו והדרכת צרכי חמדו, לא במי שאבדה צורתו ושכלו כי זה אינו תחת הנהגתם.