אַתָּ֣ה תָ֭קוּם תְּרַחֵ֣ם צִיּ֑וֹן כִּי־עֵ֥ת לְ֝חֶֽנְנָ֗הּ כִּי־בָ֥א מוֹעֵֽד׃
רש"י
אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה. כי בך הבטחת (דברים ל״ב:ל״ו) כי יראה כי אזלת יד והרי אזלת יד:
מלבי"ם באור המילות
עת, מועד. בארתי בכ"מ (ירמיה ח' ז' הושע ב' י"א) שעת הוא העת המוכן מעצמו איזה דבר, כמו עת הטבעי, ומועד הוא הזמן הנועד ע"י הדת או ההבטחה, והחנינה תלוי בעת רצון, והמועד הוא זמן הקץ המיועד, ולחננה כמו לחננה בפת"ח:
מלבי"ם
אתה תקום, ר"ל הגם שאני לא לעולם אחיה, ולא אראה בנחמת ציון, ידעתי כי אתה ה' החי לעולם ובלתי משתנה, תקום להושיע ציון, וזה מצד ג' דברים, או מצד הרחמים על עניה ושפלותה, ועז"א תרחם ציון, או מצד החנינה בעתים מיוחדים לרצון שאז יתעורר לחונן גם הבלתי ראוי, ועז"א כי עת לחננה, או עכ"פ אם לא יושעו קודם הזמן ע"י רחמים או עת רצון, בהכרח יושעו בבוא זמן הקץ האחרון המיועד מאת הנביאים, ועז"א כי בא מועד, וכמ"ש בעת רצון עניתיך וביום ישועה עזרתיך (ישעיהו מ״ט:ח׳) וכמש"פ שם: