שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת בְּשׁ֣וּב יְ֭הוָה אֶת־שִׁיבַ֣ת צִיּ֑וֹן הָ֝יִ֗ינוּ כְּחֹלְמִֽים׃
מלבי"ם
שיר המעלות, הוסד בגלות בבל על שיבת ציון והגולה, בשוב ה' שיעור הכתוב היינו כחולמים בשוב ה' את שיבת ציון אז ימלא שחוק פינו, מציין תקות ישראל מה שיקוו שימלא ה' הבטחתו ע"י נביאיו להשיב שבותם, כחולם חלום נבואיי, שרואה את העתיד כדבר הוה עתה, וכאלו הוא במציאות ושמח עליו כשמח על דבר טוב הוה עתה, כמ"ש ירמיה על זאת הקיצותי ואראה ושנתי ערבה לי, ואין הבדל בן ראיית הנביא במחזה ובין ראיית הדבר בעת יצא אל הפועל, רק שהנביא שמחתו הוא בלב בלבד ואינו יכול להוציא השמחה בפועל ע"י שחוק ורנה בפה ולשון, עז"א שכבר היינו כחולמים ראינו דבר זה כבר במחזה, אשר בעת שישיב ה' את שיבת ציון בפועל
מאירי
שיר המעלות בשוב ה׳ והוא ג״כ נאמ׳ על ענין הגלות ואמר בשוב פעל יוצא כמו בהשיב ה׳ וי״מ בו לשון הנחה כמו בשובה ונחת תושעון (ישע׳ ל) וכן יפרשו באמרו ושב ה׳ אלקיך את שבותך (דברים ל ג) וכן שובה ה׳ רבבות אלפי ישראל (במדבר י לו). ולי נראה לפרש מלשון שיבה ובודד והמשל כי בהיות ישראל בגלות שמו של הב״ה אינו מתיחד בפי הבריות כראוי וכמו שדרשו רז״ל בפסוק בכל צרתם לו צר (ישע׳ סג ט) וכן הושיעה ימינך (תה׳ ס וקח) וכן עמו אנכי בצרה (שם צא) ולפי זה את כמו עם. ואמ׳ היינו כחולמים ופי׳ אז כשיגיע אותה העת יהיו צרות הגלות בעינינו כחלום ולא נחשבם כלל. וי״מ שהפלא יהיה אז גדול עד שכל אדם ידמה בעיניו כאלו אינו אלא חלום ויש לפרשו על שלא נתיאש מן הישועה אבל דעתנו ולבנו עליה תמיד ואמ׳ שבעודנו בגלות אנחנו כחולמים ענין הגאולה כלומ׳ שלבנו ודעתנו עליה עד שמרוב השתקע דמיוננו עליה אנחנו חולמים ענינה.