וַיִּֽהְי֞וּ כָּל־יְמֵ֤י אָדָם֙ אֲשֶׁר־חַ֔י תְּשַׁ֤ע מֵאוֹת֙ שָׁנָ֔ה וּשְׁלֹשִׁ֖ים שָׁנָ֑ה וַיָּמֹֽת׃ (ס)
אדרת אליהו
ויהיו כל ימי אדם אשר חי כו' וימת. הודיע התורה לנו אריכות שנותיהם כל זמן שהיתה רוח בקרבם היינו קודם המבול. וימת להודי' שה' קיים דבורו. שכל אלו כולם מתו לבד חנוך. ועו' הודיע שלא מתו במבול:
ברכת אשר
"ויהיו". לשון זה חוזר בפרקנו שוב ושוב: ח, יא, יד, יז, כ, כז, כנ"ל. אבל בפס' כג נאמר: "ויהי". וכן בפס' לא. שאלני על כך ר' בנימין לנדאו בשעת הקידוש של ר' מנחם קצבורג. ועתה דומה לי שר' יהודה קיל עומד על כך בפירושו החדש, ב"דעת מקרא". (פ' בראשית תשנ"ב) שם הביא דברי הגר"א שתפס בשניהם (בחנוך ובבן בנו למך) לשון יחיד, מכיון שלא האריכו ימים כמו אבותיהם ור' שם עוד.
חזקוני
ויהיו כל ימי אדם תשע מאות שנה ושלשים שנה. לאו בצימצום ממש אלא אפי׳ יום אחד בשנה חשוב שנה, וכן כולם.