בראשית כח:כא מפרשים: מדרש לקח טוב, בעלי ברית אברם, אוהב ישראל ורקנאטי

וישב יעקב בארץ מגורי אביו. כתיב משכיל על דבר ימצא טוב ובוטח בה' אשריו (משלי טז כ). משכיל על דבר זה יעקב אבינו. שהיה משכיל לשוב אל אביו. שנא' ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלהים (בראשית כח כא). ימצא טוב. זה ארץ ישראל שנקרא טובה. שנאמר אל ארץ טובה ורחבה (שמות ג ח). ואומר ההר הטוב הזה והלבנון (דברים ג כה). ובוטח בה' אשריו. שנאמר ואלהי אבי היה עמדי (בראשית לא ה). אשריו. שהרי עשו ברח מפניו שנא' וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו (שם לו ו). וכה"א נסו ואין רודף רשע (משלי כח א). רשעים ארץ ישראל מקיאתן. צדיקים ארץ ישראל קולטתן. בעשו כתיב וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו. ר' אליעזר אומר מפני שטר חוב. ר' יהושע אומר מפני הבושה. צדיקים ארץ ישראל קולטתן. דכתיב וישב יעקב בארץ מגורי אביו.

ושבתי בשלום אל בית אבי וגו׳. י״ל שהם אמרו ז״ל (ברכות ס״ג) הנפטר מחבירו אל יאמר לו לך בשלום. אלא לך לשלום. נראה שמלת בשלום הוא לשון קללה שהכוונה שלא יוסיף שום שלימות יותר וגו׳. וא״כ איך אמר יעקב ושבתי בשלום ולא לשלום. כי זהו טענת אבימלך ליצחק. לפי דעתי באומרו ונשלחך בשלום אתה עתה ברוך ה׳ והענין לדעתי כי הם אמרו לו לך בשלום ולא לשלום כמ״ש הכתוב וילכו מאתו בשלום לכן אמרו ראינו כי ה׳ עמך כי אנחנו שלחנוך בשלום. ואתה לא נזוקת כי אתה עתה ברוך ה׳. וא״כ איך אמר יעקב ושבתי בשלום וגו׳. ואפשר לומר שהוא התפלל לאל שישמור אותו מכל נזק בחוצה לארץ ולא יהיה לו מיחוש ראש ולא שום נזק אלא יהיה בריא ושמור מכל נזק. וכאשר יחזור לארץ ישראל ימות במהרה כלומ׳ בא״י יהיה . . . . . והיה אלהים עמדו כי אפילו מדת הדין תיטיב עמו. אמנם כאשר יחזור לא״י אפי׳ מדת הרחמים תהפוך לכן . . . . . ובמדרש אמרו וכי יעקב לבד יצא והרי כמה חמרים וגו׳. על״ה במדרש רבה. אמנם י״ל מה הוא כוונת בעל המאמר שאין סברא לומר שהיה לכתוב לספר שיצאו חמרים וגמלים שדרך הכתוב לספר העיקר ויניח הטפל. וא״כ מה כוונתו באומרו והרי כמה חמרים וגו׳. ועוד אומרו אלא כל זמן הצדיק וגו׳. הנה בכל מקום שיאמר אלא הוא סותר התירוץ הראשון וכאן לא נאמר שום תירוץ קודם ומהו אלא. וי״ל שבעל המאמר הוקשה לו אומרו ויצא יעקב שהרי כבר נאמר בפרשה שעברה וישמע יעקב וגו׳. ולז״א שודאי לא ימנע מחלוקה או אומרו ויצא יעקב כדי לומר שעשה מה שאמר לו אביו. או שאמר זה לדייק ולומר שיעקב לבדו יצא. והנה הא׳ א״א שכיר אמר זה למעלה. וג״כ אם נאמר הב׳ שלפי שאמר למעלה וישמע יעקב וגו׳. חזר לומר שמה שאמרתי לך וילך לא תחשוב הוא שהלכו עמו אנשים הרבה שאינו אלא הוא לבדו הלך ולז״א ויצא לדיוקא שהוא לבדו יצא גם זה אינו צודק. והרי כמה חמרים וגו׳ אלא סותר התירוץ דס״ד מעיקרא שהוא לדיוקא כנז׳. שזה א״א אלא לדרשא אתא ללמדך בכל זמן וגו׳. ר״ל שמה שאמר כאן ויצא לומר שיציאתו עשתה רושם וגו׳. כמו שהארכתי בזה המאמר במקום אחר בס״ד:

דרשה. שמע ישראל. זכה יעקב אבינו שנקראו ישראל על שמו. שמע ישראל. אר״ש בן יוחאי ד' דברים היה רבי עקיבא דורש ואני דורשן ודברי נראין מדבריו. האחד (בראשית כ״א:ט׳) ותרא שרה את בן הגר המצרית מצחק שעבד עבודת גלולים דברי רבי עקיבא ואני אומר לא היו צריכין אלא לענין שדות וכרמים שכשבאו לחלוק היה ישמעאל אומר אני נוטל שני חלקים ואתה אחד שאני בכור ראשית און. ודברי נראין מדבריו דכתיב (שם) גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק. השני (במדבר י״א:כ״ב) הצאן ובקר ישחט להם. היספיקו להם דברי רבי עקיבא ואני אומר אפילו אתה מכניס להם צאן ובקר סופם להתרעם עליך ונראין דברי מדבריו. דכתיב (שם) עתה תראה היקרך דברי אם לא. כלומר אתן להם בשר לרעתם. השלישי (יחזקאל ל״ג:כ״ד) יושבי החרבות האלה על אדמת ישראל אומרים [לאמר] אחד היה אברהם ויירש את הארץ ואנחנו (גוים) רבים. ר' עקיבא דורש אלוה אחד עבד אברם ויירש את הארץ והם שעובדים כמה אלהות לא כל שכן. ואני אומר ומה אברהם שלא נצטווה אלא מצוה אחת ויירש את הארץ אנו שנצטווה לנו כמה מצות לא כל שכן. ונראין דברי מדבריו שהנביא מוכיחן (שם) לכן [וגו'] כה אמר ה' על הדם תאכלו עמדתם על חרבכם [וגו'] והארץ תירשו. הרביעי (זכריה ח) כה אמר ה' צום הרביעי. זה שבעה עשר בתמוז. צום החמישי. זה תשעה באב חמישי לחדשים. צום השביעי שלשה בתשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם ותשרי ז' לחדשים. צום העשירי זה עשרה בטבת שבו סמך מלך בבל על ירושלים שהוא עשירי לחדשים. ואני אומר העשירי זה ה' בטבת שבאת שמועה לגולה אלא בארץ ישראל מתענין על המעשה ובגולה על השמועה דכתיב (יחזקאל ל״ג:כ״א) ויהי בשתים עשרה שנה בעשירי בחמשה לחדש לגלותינו בא אלי הפליט ועשו יום שמועה כיום שרפה. ודברי נראין מדבריו שהוא אומר על אחרון ראשון שמה שסמך מלך בבל בתחלה והוא אחרון בתעניות, ואני אומר על אחרון אחרון לפי שהשמועה היתה באחרונה והוא צום עשירי לא נהגו ישראל להתענות אלא בעשרה בטבת על שם המעשה שגדול המעשה יותר מן השמועה והלכה זו במסכת ראש השנה וכדי להביא ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שיעקב אמרו דברנו עד הנה. גם אלה ארבעה דברים שדרשו רבותינו ז״ל. מלמד שהיה יעקב אבינו נודר נדר (בראשית כח) והיה ה' לי לאלהים. שלא ימצא בזרעו פסולת כדרך שמצא בישמעאל ועשו. וכיון שנעשה מעשה בלהה היה עצב עד שנתבשר מפי הגבורה שעשה ראובן תשובה שנאמר (שם לה) ויהיו בני יעקב שנים עשר. וכיון שבא יעקב אבינו ליפטר מן העולם קרא לבניו שנא' (שם מט) ויקרא יעקב אל בניו אמר להם שמא יש בלבכם שום חילוק על מי שאמר והיה העולם אמרו לו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. מיד (שם) וישתחוו ישראל על ראש המטה. מלמד ששיבח והודה להקב״ה שלא יצא הימנו פסולת מיד אמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. וכך מסורת בידינו שלא לאמרו בקול רם שאין כתוב בתורה ושלא לבטלו שכבר אמרו יעקב אבינו לפיכך נאמר בלחש, ה' אלהינו. שמו עלינו ביותר. ה' אחד. על כל באי העולם. ה' אלהינו. בעוה״ז. ה' אחד. לעולם הבא שנאמר (זכריה י״ד:ט׳) והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד: