הֹמִיָּ֣ה הִ֣יא וְסֹרָ֑רֶת בְּ֝בֵיתָ֗הּ לֹא־יִשְׁכְּנ֥וּ רַגְלֶֽיהָ׃
מלבי"ם
הומיה היא, שכל טבעה ותכונתה יוצאים מגדר השיוי, אם במדותיה היא הומיה וכועסת תמיד, ולא תאמר שתהמה על שפחותיה הסוררים, כי בהפך היא עצמה סוררת ומכעסת בעלה וב"ב, וגם יוצאת מן הצניעות כי בביתה לא ישכנו רגליה, רק.