וַיְהִ֣י ׀ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י וַיֹּאמְר֤וּ לְאֵֽשֶׁת־שִׁמְשׁוֹן֙ פַּתִּ֣י אֶת־אִישֵׁ֗ךְ וְיַגֶּד־לָ֙נוּ֙ אֶת־הַ֣חִידָ֔ה פֶּן־נִשְׂרֹ֥ף אוֹתָ֛ךְ וְאֶת־בֵּ֥ית אָבִ֖יךְ בָּאֵ֑שׁ הַלְיָרְשֵׁ֕נוּ קְרָאתֶ֥ם לָ֖נוּ הֲלֹֽא׃
מלבי"ם
ויהי ביום השביעי. רצה לומר מן היום שהגיד להם החידה, שזה היה סוף ימי משתה הבחורים והוא יום הנשואין והתחלת ימי המשתה האחרונים, שאז היתה אשת שמשון ותוכל לדרוש על סודותיו, וזה שאמר: ויאמרו לאשת שמשון, הנה לא שאלו ממנה שהיא תגלה להם החידה שהלא תשיב להם וכי אגרום שיתן אישי לכם שלשים חליפות בגדים, רק בקשו שתפתהו שהוא יגיד להם את החידה, וזה שאמר ויגד לנו את החידה שבזה יבוטל הערבון שעשו, אחר שגלה להם הפתרון קודם הזמן.
מצודת דוד
ביום השביעי. לא לימי המשתה אלא על יום השבת יאמר, והיה רביעי לימי המשתה, ובעבור כי בשבת לא התמיד שמשון לשבת עמהם, מצאו מקום לדבר אל האשה: