וּלְאָשֵׁ֣ר אָמַ֔ר בָּר֥וּךְ מִבָּנִ֖ים אָשֵׁ֑ר יְהִ֤י רְצוּי֙ אֶחָ֔יו וְטֹבֵ֥ל בַּשֶּׁ֖מֶן רַגְלֽוֹ׃
צרור המור
ואמר וטובל בשמן רגלו. לרמוז שהיה טובל בשמן התורה רגלו. בסבת שהיתה ארצו שמנה בשמן. כמו שמצינו ביואב ששלח תקועה בשביל אשה חכמה והוא מארץ אשר. כמו שכתבתי בפ' ויחי. והרמז בזה שכמו שהיה מוכתר בשאר שלמיות של בנים ועושר ואהבה ואחוה. כן היה מוכתר בתורה. וזהו וטובל בשמן רגלו. וכן רמז וטובל בשמן רגלו דאע"פ שהיו באחיו גדולים ממנו במלכות ובכהונה. והיו משוחים כל גופן בשמן המשחה. והוא לא טבל אלא אצבעו ורגלו בשמן. היה הוא ברוך מבנים ורצוי לכל אחיו. ורצוי מכל אחיו אצל השם. וכן רמז וטובל בשמן רגלו. שהיה לו יסוד מוסד מכל אחיו. ורגלו עמדה במישור מכולם. לפי שהיה רצוי אחיו ודובר שלום לכל זרעו. ובשלום תלוי הכל. כאומרו עושה שלום ובורא רע. ובשלום תלויים כל השלימיות. עד שלסבה זו היה לו יתד תקוע במקום נאמן. ויקרא לו ה' שלום. עד שכל שאר השבטים היה להם מנעולים של בגד ושל עור. והוא היה נעול במנעלים של ברזל. וזהו ברזל ונחשת מנעליך. וכל זה להורות על קיומו ויסודו בכל הזמנים ולא בזמן אחד. וזהו וכימיך דבאיך: