וַיָּ֤קָם אִיּוֹב֙ וַיִּקְרַ֣ע אֶת־מְעִל֔וֹ וַיָּ֖גָז אֶת־רֹאשׁ֑וֹ וַיִּפֹּ֥ל אַ֖רְצָה וַיִּשְׁתָּֽחוּ׃
ערוך השולחן
ובאמת בכל התנ"ך נמצא שקורעין על זה וכיוצא בזה. הלא דוד קרע על בנו שמת, כדכתיב: "ויקם דוד ויקרע את בגדיו" (שמואל ב יג לא). ובאיוב (איוב א כ) כתיב: "ויקם איוב ויקרע". ולא תהא גרוע משארי בשורות רעות שקורעין, כדמצינו בחזקיה (ישעיהו לז א) ובירמיה (ירמיהו מא ה), וכמו שיתבאר בסימן זה. וקורעין דוקא מעומד. אבל אם קרע מיושב – לא יצא (מועד קטן כא א), וחייב לקרוע פעם אחרת. וזה גופה ילפינן מדוד, דכתיב: "ויקם דוד". ובירושלמי שם (פרק שלישי הלכה ז) יליף מאיוב, דכתיב: "ויקם", עיין שם. ובש"ס שלנו דחי לימוד זה, עיין שם. (ודעת הרי"ף והראב"ד דבדיעבד יצא כשקרע מיושב, עיין בטור.)
סידור רש"י
ועל המתים שאמרנו חייב לקרוע, וכל קריעה מעומד, שנאמר ויקם איוב ויקרע את מעילו, (איוב א' כ') ואם עמד בשעת יציאת נשמה על כל מתי ישראל חייב לקרוע טפח, ועל כל מתים מדחה מיטתו הרי זה משובח, על אביו ועל אמו הרי זה מגונה. היה ערב שבת או יום טוב או שהיו גשמים מזלפין על מיטתו הרי זה משובח: