איוב ג:יג הלכה: אבודרהם ושולחן ערוך, יורה דעה

וצריך להפסיק מעט בין אלהי לנשמה כדי שלא יהא כחוזר למעלה חלילה וחס. שנתתה בי טהורה, כי ממקום טהור נגזרה, ואמרינן בפרקא קמא דברכות גבי מרזט"י סימן. מה הב"ה טהור אף נשמה טהורה. אתה בראתה על שם ובורא רוח ועל שם ויברא אלקים את האדם. אתה יצרתה על שם יוצר רוח האדם בקרבו, ועל שם וייצר ה' אלקים את האדם. אתה נפחתה בי שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים. ואתה משמרה בקרבי על שם שומר נפשות חסידיו, וכתיב ישמור את נפשך כלומר משמרה שלא תצא עד עת בא דברו. וזהו שאמר ואתה עתיד ליטלה ממני, פירוש ליום המיתה שנא' והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. ולהחזירה בי לעתיד לבא. פי' לתחיית המתים שנאמ' ונתתי רוחי בכם וחייתם. וחמשה שמות נקראו לה, רוח, נפש, נשמה, חיה, יחידה, סימן להם רנן חי. ומפרש בב"ר רוח שהיא עולה ויורדת שנאמר ומי יודע רוח בני האדם העולה היא וגומ'. נפש זה הדם שנאמר כי הדם הוא הנפש. נשמה זו האופה הוא דברייתא אמרינן האופי יתיה טבא. ומפרש בערוך האופי שר"ל דעת. חיה שכל האיברים מתים והיא חיה בגוף. יחידה שכל האיברים משנים שנים והיא יחידה בגוף הה"ד אם ישים אין לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף. וחוזר ואומר מענין ראש הברכה על הודאת הקיצה. כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך ה' אלהי על דרך לא המתים יהללו יה וגומ', ואנחנו נברך יה וגו'. רבון כל המעשים על שם אני ה' עושה כל אלה ועל שם ראיתי את כל המעשים. אדון כל הנשמות על שם נותן נשמה לעם עליה. והמון העם אינם אומרים אדון כל הנשמות והם טועים כי צריך לאומרו כדי לומר מעין חתימה סמוך לחתימה וגם רב עמרם ורבינו סעדיה והרמב"ם ז"ל כתבוהו. בא"י המחזיר נשמות כי בבקר מחזיר לנו נשמתינו כמו שאמרנו למעלה. לפגרים מתים על שם פגרים מתים. כי השינה דומה למות וכן כנה הכתוב המות בשינה שנא' כי עתה שכבתי ואשקוט ישנתי וגו' וכן אמרו רבותי' שינה אחת מששים במות.

אֵין מְפַנִּין הַמֵּת וְהָעֲצָמוֹת, לֹא מִקֶּבֶר מְכֻבָּד לְקֶבֶר מְכֻבָּד, וְלֹא מִקֶּבֶר בָּזוּי לְקֶבֶר בָּזוּי, וְלֹא מִבָּזוּי לִמְכֻבָּד, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מִמְּכֻבָּד לְבָזוּי. וּבְתוֹךְ שֶׁלּוֹ, אֲפִלּוּ מִמְּכֻבָּד לְבָזוּי, מֻתָּר, שֶׁעָרֵב לְאָדָם שֶׁיְּהֵא נָח אֵצֶל אֲבוֹתָיו. וְכֵן כְּדֵי לְקָבְרוֹ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מֻתָּר. וְאִם נְתָנוּהוּ שָׁם עַל מְנַת לְפַנּוֹתוֹ, מֻתָּר בְּכָל עִנְיָן. וְאִם אֵינוֹ מִשְׁתַּמֵּר בְּזֶה הַקֶּבֶר, שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא יוֹצִיאוּהוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, אוֹ שֶׁיִּכָּנְסוּ בּוֹ מַיִם, אוֹ שֶׁהוּא קֶבֶר הַנִּמְצָא, מִצְוָה לְפַנּוֹתוֹ. יֵשׁ נוֹהֲגִין לָתֵת מֵעֲפַר אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בַּקֶּבֶר (אוֹר זָרוּעַ), וְיֵשׁ לְמִנְהָג זֶה עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ (מִדְרָשׁ תַּנְחוּמָא פ' וַיְחִי).