איוב לו:ה הלכה: קיצור שלחן ערוך, סידור רש"י ומטה אפרים

יִשְׁתַּדֵּל וְיִתְאַמֵּץ לְהִתְפַּלֵּל עִם הַצִּבּוּר, דִּכְתִיב, וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה' עֵת רָצוֹן. אֵימָתַי עֵת רָצוֹן, בְּשָׁעָה שֶׁהַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִין. וּכְתִיב, כֹּה אָמַר ה' בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ. וְאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹאֵס בִּתְפִלָּתָן שֶׁל רַבִּים. וַאֲפִלּוּ יֵשׁ בָּהֶם חוֹטְאִים, דִּכְתִיב, הֵן אֵל כַּבִּיר (פֵּרוּשׁ, רַבִּים) וְלֹא יִמְאָס. וּכְתִיב, פָּדָה בְּשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקְּרָב לִי כִּי בְרַבִּים הָיוּ עִמָּדִי (נ"ב צ').

אי הכי אפילו ציבור נמי, משום האי טעמא שאותן שעות אינן של רצון גם הציבור אל יתפללו, ומתרץ [דציבור] נפישי רחמי, כלומר מרובים רחמיהם, כל אחד ואחד מבקש רחמים על עצמו, ונתקבצו כולם, אין הקב"ה מאבד את עולמו אפילו בשעת הכעס מניח להם, שנאמר הן אל כביר לא ימאס (איוב ל"ו ה'), אבל יחיד אין לו סיוע, הואיל ואין עמו אחרים הצריכים רחמים, אי הכי [דיחיד] דצפרא נמי, כלומר אותו יחיד ואין עמו זכות אחרים שהם מרובים, אין השעה מועלת לו בכל תפילה שיש לו להתפלל באותו יום שהוא ראשון לכל השנה, בין תפילת הבקר, בין תפילת המוסף, ומתרץ [לא] כיון דאיכא ציבורא דקא מצלי לא מדחי, שאותן שלש שעות הן זמן תפילת יוצר, ושעה עוברת היא, יש ציבור שמתפללין באותה שעה בשום מקום, אי ליכא הכא, איכא בדוכתא אחריתי, ומתוך שהקב"ה מניח שעה הכעס לרבים, יניח גם לזה, אבל תפילת המוספין אין לה קבע, יש שמקדימין ויש שמאחרין, ושמא לא יצטרף עם שום ציבור שמתפללים באותה שעה בשום מקום, או ליכא הכא בעולם, לפיכך יאחר עד שיהיה שעת רצון, ואם יזכה גם ביחיד, ויש להבין מיכאן שבשעה שהרבים מתפללים בה מועלת ליחיד אפילו אינו עמהם ביחד, לפיכך צריך כוונה:

והכי אמר רבינו נתן שאין מנהג אצלנו לומר שלש עשרה מדות בתפילתו לבדו אלא בציבור, ואין רשות ליחיד לאמרו בתפילה לבדו אלא בציבור, ולואי כשהציבור מתפללין ביום תענית ועושין צדקה ומבקשין רחמים ומכונין לבם לאביהם שבשמים הקב"ה מרחם עליהם ואין מואס תפילתן של רבים ועונה להם, שנאמר הן אל כביר ולא ימאס (איוב ל"ו ה'), וכרת הקב"ה ברית עם משה ועם אבותינו שאין תפילתן חוזרת ריקם, שנאמר הנה אנכי כורת ברית (שמות ל"ד י'), לפיכך אין אומרין אותו אלא בציבור. אמר ר' אלעזר גדולה תענית מן הצדקה שזה בגופו וזה בממונו: