במדבר ה:י הלכה: אהבת חסד, משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה, משנה תורה, הלכות מעשר שני ונטע רבעי ומשנה תורה, הלכות תרומות

ואמרתי שכל זה רמזה לנו התורה הקדושה בפרשת נשא, דכתיב (במדבר ה' י'): "ואיש את קדשיו לו יהיו, איש אשר יתן לכהן לו יהיה". והינו, שכל איש ואיש מפעלותיו שעושה, לא ישאר לו לבסוף מאומה, ורק עניני הקדשה שקים בגופו בעודו בחייו, כגון ציצית ותפלין, וכן כל המצות שקים בגופו, ובודאי נברא מכל מצוה מלאך קדוש, שהוא לו לפרקליט - המה יהיו לו לנצח, אתו בחבורתו. ולא כהיצר הרע וכל כחותיו, שהמה נראים לו לאדם לאוהבים, ומתחברים עמו לפי שעה, ובעת דחקו המה נפרדים מעליו; וביותר מזה, שבאמת הם שונאיו, והם עולים ומקטרגים עליו לטל חייו ממנו. ואפילו בני ביתו, שהם אוהביו באמת, גם כן לא ישארו אתו בתמידות, כי יפרדו איש איש למקומו לבסוף, אחר שילווהו לבית עולמו, ולא יראה אותם נצח עד עת התחיה. ומי יהיה אתו בחברתו תמיד? קדשיו שלו; המה יהיו אתו בתמידות, המה רעיו ואוהביו ופרקליטיו להליץ עליו לטובה לפני אדון הכל. וזהו שאמר: "ואיש את קדשיו לו יהיו". ועל כן צריך האדם להרבות אוהבים כאלו בחייו, ולהתרועע אתם בתמידות, אחרי שהם אוהביו נצח. וסים עוד הכתוב ואמר: "איש אשר יתן לכהן לו יהיה". גם בזה מוסר השכל. והוא, כי מכל הממון שהאדם עמל בעודו בחייו, לא ישאר לו מאומה, ולא לו יהיה לבסוף; ורק אותן הממון אשר פזר לצדקה וחסד, הם אותם שהוא שלו בעצם. וכמאמר חז"ל (בבא בתרא י', א.): אבותי גנזו אוצרות למטה, ואני גנזתי אוצרות למעלה, עין שם. וזהו שאמר: "איש אשר יתן לכהן לו יהיה"; הינו, שאותן המעות - הם שלו בעצם. ומה שתפס הכתוב "כהן", כי בימים הראשונים כל עניני צדקה וחסד היה העקר עם הכהנים והלוים, וכדכתיב (דברים י"ב י"ט): "השמר לך פן תעזב את הלוי כל ימיך וגו'". ומטעם, כי כל ישראל היה להם קרקע; מה שאין כן השבט הזה.

נָתַן הַגַּזְלָן אֶת הַכֶּסֶף לְאַנְשֵׁי מִשְׁמָר וּמֵת קֹדֶם כַּפָּרָה אֵין יוֹרְשֵׁי הַגַּזְלָן יְכוֹלִין לְהוֹצִיא מִיַּד הַכֹּהֲנִים שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ה י) "אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה". וַאֲפִלּוּ הָיָה הַגַּזְלָן קָטָן שֶׁאֵין מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה אֵין יוֹרְשָׁיו מוֹצִיאִין מִיַּד הַכֹּהֲנִים:

נֶּטַע רְבָעִי הֲרֵי הוּא קֹדֶשׁ. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט כד) "וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה'". וְדִינוֹ לְהֵאָכֵל בִּירוּשָׁלַיִם לִבְעָלָיו כְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי. וּכְשֵׁם שֶׁאֵין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּסוּרְיָא כָּךְ אֵין נֶטַע רְבָעִי בְּסוּרְיָא. וּבְנֶטַע רְבָעִי הוּא אוֹמֵר (במדבר ה י) "וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ" שֶׁאֵין לְךָ קֹדֶשׁ שֶׁלֹּא נִתְפָּרֵשׁ דִּינוֹ בַּתּוֹרָה לְמִי שֶׁהוּא חוּץ מִנֶּטַע רְבָעִי: