וַיִּשְׁמַ֨ע מֹשֶׁ֜ה אֶת־הָעָ֗ם בֹּכֶה֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔יו אִ֖ישׁ לְפֶ֣תַח אָהֳל֑וֹ וַיִּֽחַר־אַ֤ף יְהוָה֙ מְאֹ֔ד וּבְעֵינֵ֥י מֹשֶׁ֖ה רָֽע׃
שב שמעתתא
חזות קשות ראיתי הנה בפ' בהעלותך כתיב מקברות התאוה נסעו העם חצרות ויהיו בחצרות ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח והקשו בתוס' יבמות ד' ס"א על מה זה אחרו לדבר במשה זמן רב אחר מתן תורה ותירצו לפי מאי דאיתא בירושלמי דבקברות התאוה שנבחרו ע' זקנים ואמרה מרים לצפורה אשרי לנשותיהם של אלו שנבחרו לגדולה אמרה צפורה אוי להם שהרי בעלי מיום שהתחיל הקב"ה לדבר עמו פירש ממני ואז נתודע להם הדבר ע"ש ונראה בזה דמצינו שם שהתאוו תאוה ואמרו מי יאכילנו בשר זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם כו' ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח ופירש"י מי שאמר זה לא אמר זה אלא הקב"ה הכתיב בתורה והמן כזרע גד הוא וכתיב וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו איש פתח אהלו ופירש"י למשפחותיו על עסקי משפחות של עריות שנאסר להם ע"ש והוא תמוה דמה ענין תרעומות המן עם עסקי עריות ונראה לפמ"ש רז"ל בהא דאי' בגמ' ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה עליהם הר כגיגית אם מקבלים אתם את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם והקשו דהא כבר נתרצו ואמרו נעשה ונשמע וכתוב בגור אריה דלא יתכן להיות קבלת התורה ע"י בחירה אם ירצו יקבלו ואם לא ירצו לא יקבלו אלא מראה להם הקב"ה שהתורה הוא הכרחי להם ודבר הכרחי יש לו קיום לעולם כדאיתא במדרש דבאונס כתיב לא יוכל לשלחה כל ימיו ע"ש והנה מצינו שהתאוו תאוה והיינו שלא היה להם שום תאוה חומריית וכמ"ש באלשיך שהתאוו שיהיה להם תאוה ע"ש, ולפמ"ש הטעם הוא משום דע"י המן שהיה משר התורה ולחם אבירים היה כל חפצם ותשוקתם רק לתורה ונפשם יבשה וריק מכל תאות החומריות והם התאוו תאוה שיהיה להם קבלת התורה בחפצם ורצונם כמו שאמרו נעשה ונשמע כי אין אדם חפץ באהבה הכרחית לזאת התרעמו על המן והכרחתו לאהבת התורה ואמרו זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם פי' בלי הכרח רק את אשר בחרנו ואשר מצא חן בעינינו כי כן פי' מלת חנם כמבואר בשרשי רד"ק שרש חנן ועתה נפשינו יבשה אין כל בלתי אל המן הוכרחנו ואנחנו רוצים שיהיה הבחירה בידינו אמנם גם ע"י הבחירה נאכל המן כי אם לא היה המן טוב למאכל ונחמד למראה היינו צריכין אל ההכרח אבל באמת המן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח ובודאי נאכל ממנו אך לא יסור מאתנו כל התאוות ותהיה לנו קבלת התורה ברצון ובבחירה כמו שאמרו נעשה ונשמע.
שב שמעתתא
טרם יקראו והנה נחשף קלונם, דכתיב וישמע העם בוכה למשפחותיו והיינו על עסקי עריות שנאסר להם והנה בספר גור אריה פרשת ויגש הקשה כיון דישראל במתן תורה דין גרים היה להם, וכדאיתא ביבמות דישראל היו צריכין מילה והזאה וטבילה כדין גרים, וקיי"ל גר נושא אחותו משום דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ואם כן לאותו הדור היה ראוי להתיר קרובות ערוה ותירץ דלא אמרינן גר שנתגייר כקטן שנולד דמי אלא בגר שנתגייר מדעתו וחפצו אז הוא כקטן שנולד, אבל בשעת מתן תורה שהוכרחו לקבלה שכפה עליהם הר כגיגית, בזה לא הוי כקטן שנולד ע"ש לזה בכו למשפחותיהם על עסקי עריות כיון שהמן הכריחם לקבלת התורה, כמ"ש אות ח' על כן נאסרו בקרובותיהם אבל אם לא היה על ידי הכרח רק ברצון ובבחירה, היו מותרים בקרובותיהם כמו שביארנו והנה ביבמות דף ס"ו פליגי רבי יוחנן וריש לקיש בנכרי שהיה לו בנים ונתגייר, דר"י סבר קיים פרו ורבו שהרי יש לו בנים, ור"ל סבר גר שנתגייר כקטן שנולד דמי וצריך לקיים פרו ורבו ולכאורה תיקשי, הא דאמרו שם בש"ס בפלוגתא דבית שמאי ובית הלל, ב"ש סברי ב' זכרים, וב"ה סברי זכר ונקבה וטעמא דב"ש שם דילפי ממשה שהיה לו שני בנים ופירש מן האשה וב"ה ילפי מברייתו של עולם זכר ונקבה ואמרינן ב"ה לילפי ממשה ומשני משה מדעתו פירש והסכים הקב"ה על ידו ע"ש ואם כן לב"ש דילפי ממשה נהי דקיים פרו ורבו בב' זכרים, הא בשעת מתן תורה דין גרים יש להם, ולר"ל צריך לקיים פרו ורבו דהוי כקטן שנולד, אלא דלפי מ"ש בגור אריה דעל ידי ההכרח אין הגר כקטן שנולד, ניחא גם לר"ל ובזה יתיישב קושית התוס' שלא דברו אהרן ומרים במשה עד אחר קברות התאוה משום דקודם היו סבורים דגר שנתגייר כקטן שנולד וצריך לקיים פרו ורבו אף שהיו לו בנים מקודם, ואם כן ודאי לא ביטל משה המצוה מדעתו, ואמנם הקב"ה ציוה עליו אולם אחרי רואם בקברות התאוה שנאסרו להם עריות, וזה מטעם דגר מוכרח לא הוי כקטן שנולד, כמ"ש בספר גור אריה, וכבר קיים משה פרו ורבו בבניו הראשונים, ומצאו פתח לחשדו שמדעתו פירש כיון שאינו מבטל מצוה בזה, דגם לב"ה קיים פרו ורבו בב' בנים, רק שהם מוסיפין דגם בזכר ונקבה סגי לדעת הירושלמי, ולזה התרעמו הלא גם בנו דבר ה' עד שהשיב להם הקב"ה פה אל פה אדבר בו, אני הסכמתי לדבריו.
ערוך השולחן
עוד כתב: אין לך דבר בכל התורה כולה שהוא קשה לרוב העם לפרוש אלא מן העריות והביאות האסורות. אמרו חכמים [יומא ע"ה.] בשעה שנצטוו ישראל על העריות בכו וקבלו מצוה זו בתרעומות ובכיה שנאמר (במדבר יא י) "בֹּוכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו" – על עסקי משפחות, ואמרו חכמים [חגיגה שם] גזל ועריות נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן, ואין אתה מוצא קהל בכל זמן וזמן שאין בהן פרוצין בעריות ובביאות אסורות, ואמרו חכמים [ב"ב קס"ה:] רוב בגזל ומיעוט בעריות והכל באבק לה"ר, עכ"ל.