במדבר יא:לג הלכה: שלחן של ארבע, איסור והיתר לרבנו ירוחם וערוך השולחן

אמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה גבינה מותר לאכול בשר וקיי"ל כרב חסדא, והא דקאמר אסור לאכול גבינה עד סעודה אחרת קאמר ומעת לעת חומרא יתירא היא וכן היה נוהג מר עוקבא עד סעודה אחרת דאמר מר עוקבא אנא בהא מלתא חלא בר חמרא אנא דאלו אבא כד הוה אכיל בשרא האידנא לא הוה אכיל גבינתא עד למחר כי השתא ואלו אנא בהאי סעודתא לא אכילנא בסעודתא אחריתי אכילנא. ומנהג אביו של מר עוקבא מעת לעת חומרא יתירא היא ולפיכך קי"ל כמר עוקבא אע"ג דקאמר בהאי מילתא חלא בר חמרא אנא. וכן אנו נוהגין בסעודה אחרת. ולא יספיק תוך זה קנוח הפה ולא נטילת ידים לפי שאין הבשר מתעכל בפחות מכאן דהיינו שש שעות. ובשר שבין השנים בשר הוא שנאמר (במדבר י״א:ל״ג) הבשר עודנו בין שניהם, אכל גבינה מותר לאכול בשר בלא שהיה כלל ובלבד שיקנח פיו בין ביום ובין בלילה, ושיטול ידיו בלילה ואין צריך ליטול ידיו ביום, ובשר חיה כבשר בהמה, ועוף וגבינה נאכלין באפיקורן, כך מצאתי בפי' של ערוך בלי קנוח הפה ולא נטילת ידים בין ביום בין בלילה. וטעם שאמרו מים אחרונים חובה מפני שאדם אוכל אחר סעודתו מלח ויש בו מלח סדומית שמסמא את העינים ומשתכח כקורטא בכורא. ואין בה ברכה אלא למברך*), בד"א שצריך ליטול ידיו אחר סעודה בשאכל דבר מזוהם לפי שאין ראוי לברך בידים מזוהמות, שכשם שכהן מזוהם פסול לעבודה כך מי שידיו מזוהמות פסול לברכה. אי זה הוא דבר מזוהם כל שאינו ראוי ליקרב על גבי המזבח כגון חיה או עופות, אבל ראוי ליקרב אין צריך ליטול שאין דבר זה מזוהם, ויש מגדולי המורים שסברו שכל דבר נקרא מזוהם:

אכל בשר אסור לאכול גבינ' עד סעוד' אחר' כר' חסדא (בפרק כ"ה דק"ה) וכן נהג מר עוקבא מפני שהבשר ושומן נדבק בפה זמן ארוך וכ' ר"ב מפני שהבשר שבין השניים קרוי בשר שנא' הבשר עודנו בין שניהם והוא ג' שעות כרש"י ומטעם זה טוב לנקר שינוי בסעודה אחרת אם יאכל גבינה ואם לא אכלו בשר רק כעין טיגון בשומן מותר לאכול גבינה אח"ך בקינוח הפה והדחת ידיו דאינו נדבק מר"ף.

ובזה שכתב הטור דלהרמב"ם אחר שש שעות מותר גם אם יש בשר בין השינים, דגם הם חשובים כמעוכל, יש מי שחולק, דהא מקרא מלא הוא (במדבר יא לג) 'הבשר עודנו בין שניהם', ובגמרא (חולין קה א) למדו מזה דבשר שבין השינים הוה בשר [פרי חדש סק"ב]. אמנם באמת מתהלים מוכח דהאי קרא מיירי רק תוך ו' שעות שהרי כתיב (תהלים עח ל) 'לא זרו מתאותם עוד אכלם בפיהם', ש"מ דעדיין לא נתעכל הבשר. וכן מפורש בספרי בהעלותך וזה לשונו: יכול כדרך שכנסו ממנו הרבה כך אכלו ממנו הרבה, ת"ל 'הבשר עודנו בין שניהם', כיון שהיה נותנו לתוך פיו לא היה מספיק לפוסקו בשיניו עד שנשמתו יוצא, כענין שנאמר 'לא זרו מתאותם עוד אכלם בפיהם'. עכ"ל. הרי דשיעור זה דבשר עודנו בין שניהם הוא סמוך לאכילה, ופשיטא דלא מיירי אחר ו' שעות [כרתי ופלתי]. וגם לדיעה ראשונה לאו מקרא יליף דבשר שבין השינים אקרי בשר גם לאחר ו' שעות, אלא מקרא יליף דבשר שבין השינים אקרי בשר, וממילא ס"ל דגם אחר ו' שעות כן הוא, דקודם ו' שעות א"צ לבשר שבין השינים, שהרי הטעם נמשך עדיין, ולהרמב"ם הלימוד הוא דווקא על קודם ו' שעות.