וְלֹא־תִקְח֣וּ כֹ֔פֶר לָנ֖וּס אֶל־עִ֣יר מִקְלָט֑וֹ לָשׁוּב֙ לָשֶׁ֣בֶת בָּאָ֔רֶץ עַד־מ֖וֹת הַכֹּהֵֽן׃
משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש
כָּל הַהוֹרֵג בִּשְׁגָגָה גּוֹלֶה מִמְּדִינָה שֶׁהָרַג בָּהּ לְעָרֵי מִקְלָט וּמִצְוַת עֲשֵׂה לְהַגְלוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה כה) "וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדל". וְהֻזְהֲרוּ בֵּית דִּין שֶׁלֹּא יִקְחוּ כֹּפֶר מִן הָרוֹצֵחַ בִּשְׁגָגָה כְּדֵי לֵישֵׁב בְּעִירוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה לב) "וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ":
ספר המצוות
הזהיר מקחת כופר מן ההורג בשוגג כדי שנפטור אותו מגלות אבל יגלה על כל פנים. והוא אמרו לא תקחו כופר לנוס אל עיר מקלטו. והתבארו משפטי מצוה זו במכות. (מסעי, הלכות רוצח פ"א):
משנה תורה, מצוות לא תעשה
שלא ליקח כופר בגלות רוצח בשגגה, שנאמר "וְלֹא תִקְחוּ כֹּפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ" (במדבר לה, לב).