וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־רָאשֵׁ֣י הַמַּטּ֔וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְהוָֽה׃
לקוטי הפרדס
האומר לנחרב נחמה יותר מדאי כגון לחזר על הפתחים למחר אתה מלך אינו מאמין שנאמר ולא שמעו אל משה מקוצר רוח וגו' לפיכך תחילה נחמו נחמו ותאמר ציון כלומר אע"פ שנחרבת אל תאמרי נעזבתי ואח"כ עני' סוער' לפיכך הקדימוה לאנכי אנכי הוא מנחמכ' מאחר שניחמ' הקב"ה בחסדיו שוב אינו קורא לה לא נוחמה ועד עכשיו נחמה נביאים מכאן ואילך הוא מנחמה ואחר שקיבלה תנחומין פסק לה כמה טובות וגדולה רני עקרה קומי אורי שוש אשיש ותגל נפשי בישעיה. ויקהל ואלה פקודי אשה כי תזריע וזאת תהיה אחרי מות וקדושים תהיו בהר סיני ואם בחקותי ראשי המטות ואלה מסעי.
משנה תורה, מצוות לא תעשה
שלא לעבור על דברים שאסר אדם על נפשו, שנאמר "לא יחל, דברו" (במדבר ל,ג).
שולחן ערוך, חושן משפט
דין ההקדש ודין העניים ודין הנדרים אינו כדין הדיוט בקנייתו שאילו אמר אדם כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לבדק הבית או יהיה אסור עלי או אתננו לצדקה אע"פ שאינו מתקדש לפי שאינו בעול' ה"ז חייב לקיים דברו שנא' ככל היוצא מפיו יעש' והואיל והדבר כן אם צוה אדם כשהוא שכ"מ ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים או כל שכר בית זה לעניים זכו בהם העניים: הגה וי"א דלא קנו ההקדש ולא הצדקה כלום דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וממילא דבריו בטלים אבל אם אמר כשתלד בהמתי או יוציא אילן זה פירות וכיוצא בזה אתננו להקדש או לעניים חייב לקיים דבריו מטעם נדר (טור בשם הרא"ש) ודוקא אם הנודר קיים אבל אם כבר מת אינו כלום שהרי אינו כאן שיקיים נדרו (מרדכי פ' מי שמת) וסברא האחרונה היא עיקר וכן ראוי להורות ועיין לקמן סי' רנ"ב סעיף ב' ואם נשבע לקיים המקח ע' לעיל סי' ר"ט סעיף ד':