וַיִּקַּ֛ח יְהוָ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּנִּחֵ֣הוּ בְגַן־עֵ֔דֶן לְעָבְדָ֖הּ וּלְשָׁמְרָֽהּ׃
שלחן של ארבע
ושם עוד (בראשית ב׳:ט״ו) ויניחהו בגן עדן נתן לו הקב"ה לאדם הראשון מצות שבת כתיב הכא ויניחהו וכתיב התם וינח ביום השביעי. לעבדה ששת ימים תעבוד ולשמרה שמור, עד כאן בב"ר, ותמצא במסכת (פסחים פרק י דף ק) שאמר מפסיקים לקדוש ואין מפסיקים להבדלה, פי' מפסיק אדם סעודתו ערב שבת ויברך ברכת המזון של חול ואח"כ מקדש זהו מפסיקים אבל אם היה אוכל בשבת והחשיך היום לא יפסיק סעודתו אלא ישלימנה, ואע"פ שהוא מברך של שבת בחול אין בכך כלום, ואח"כ יבדיל וזהו אין מפסיקין להבדלה. והטעם לפי שראוי לאדם להפסיק סעודתו לכבוד המלך הנכנס כדי להקביל פניו, אבל בשבת אין להפסיק סעודתו מפני הבדלה אלא אוכל והולך כאדם המשאיר את המלך ומעכבו אצלו, ואילו היה מפסיק היה נראה כמגרש את המלך, ודומה לזה מה שדרשו רז"ל במכילתא זכור ושמור זכרהו בכניסתו שתקבלהו עליך קודם שקיעת החמה כדי שיהא הכל מתוקן, ושמור שמרהו ביציאתו כאדם המשמר את המלך או אוהבו שהוא עמו ואינו רוצה שילך מאתו כל זמן שיוכל לעכבו ע"כ:
בן איש חי
ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות (שמות כג, יב). יש להבין למה אמר "תעשה מעשיך", ולא אמר "תעשה מלאכה"? ועוד, למה הוצרך להודיע על ששת הימים, ודי להודיע על השביתה ביום השביעי? ונראה לי, בסייעתא דשמיא, דרבותינו ז"ל (ברכות לה:) הקשו – פסוק אומר: "ואספת דגנך", רוצה לומר בידך; ופסוק אומר (ישעיה סא, ה): "ועמדו זרים ורעו צאנכם", דמשמע – יעבדוך עמים? ותרצו: כאן, בעושין רצונו של מקום; כאן, באין עושין רצונו של מקום; ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידם, דכתיב (דברים כח, מח):"ועבדת את איביך", וכנזכר בברכות, דף לו; ויש להבין: מתי הייתה גזרה זו של "ועבדת את איביך"? שלא היה אלא במצרים דווקא, דבשאר גלויות לא מצינו שנכבשו ישראל לעבדים, ואפילו אם כן היה במקצת מן המקצת – איך יאמר כן על כללות ישראל? ופרשתי בסייעתא דשמיא העניין: דתחילת בריאת האדם לא הטיל עליו הקדוש-ברוך-הוא שום עבודה גשמית בעולם הזה כלל, אלא עשה שהארץ תוציא פרותיה בלי עבודה, וגם תוציא דבר שלם שאין צריך לו טורח. וכאשר אמרו רבותינו ז"ל (שבת ל:) על העתיד, שתוציא הארץ גלוסקאות וכלי מילת; ושאר תשמישים גשמיים הכרחיים היו מוטלים על הנחש לעשותם לאדם; וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין נט:): חבל על שמש גדול וכו', והוא הנחש. ועוד הייתה מעלה יתרה לאדם הראשון, שהיה יושב בגן-עדן, והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין, וכנזכר בגמרא (שם), באופן שלא היה על אדם הראשון מוטל שום עבודה גשמית, כי אם רק הטיל עליו עבודה רוחנית דווקא, שהיא קיום המצוות עשה ולאוין, וכמו שנאמר (בראשית ב, טו): "ויניחהו בגן-עדן לעבדה ולשמרה", ודרשו רבותינו ז"ל (ב"ר טז, ה): "לעבדה", אלו מצוות עשה; "ולשמרה", אלו מצוות לא תעשה. ולפי זה, אם לא היה חטא אדם הראשון, לא היה האדם עוסק בעסק גשמי כלל, דאין זה עסק שלו ולא הוטל עליו; ולעתיד אחר התיקון, ודאי תחזור עטרה לישנה ולא יעסוק האדם בעסק גשמי, דאין זה עסק שלו, ולא הוטל עליו בתחילת הבריאה; ולכן בזמן שאין עושין רצונו של מקום, שיתקיים בהם "ואספת דגנך", רוצה לומר, בידיך – נמצא הם עוסקים בעסק שמוטל על אחרים, והרי מתקיים בהם מה שכתוב: "ועבדת את איביך", דהעסק הזה שאתה עוסק בידיך הוא של איביך, כדכתיב: "ועמדו זרים ורעו צאנכם"; ואם יהיה האדם עצמו עוסק בו, נמצא עובד את אויביו. וידוע דאמרו רבותינו ז"ל (שבת קיח:) דשמירת שבת מסוגלת לגאולה, שאז נשלם כל התיקון, וזה שאמר: "ששת ימים תעשה מעשיך" דיקא, המוטלים עליך מתחילת הבריאה, שהוא עסק רוחני בלבד, וכל עסקים הגשמיים שאינם מעשיך, יהיו מוטלים על אחרים; ותזכה לכך בעבור שמירת שבת; וזהו: "וביום השביעי תשבת" – כי שמירת שבת מסוגלת להשלים התיקון ולעשות חרות לכל ישראל, ותזכה אז לחרות מן היצר הרע שעוד לא יחטיא אתכם; ולזה אמר: "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו"; ויתקיים אז (זכריה יג, ב): "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ". וזהו "ושם אלוקים אחרים" הוא הסטרא-אחרא, "לא תזכירו, ולא ישמע על פיך", כי אין להם מציאות עוד בעולם.
שלחן של ארבע
ועולם הנשמות זהו הנקרא ג"ע אצל החכמים וקראוהו כן דרך משל בדוגמת הגוף המתעדן בגן וכן כתיב בג"ע שבארץ (בראשית ב׳:ט״ו) ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה, כי אותו ג"ע של מעלה הוא עולם הנשמות המכוון כנגדו נקרא ג"כ ג"ע והוא שכר המצות שהנפש מתעדנת בו בדמיון הגוף המתעדן בגן, ומה שלא הזכירה תורה בפירוש בשום מקום ענין ג"ע המעותד לנפש בשכר המצות והזכירה היעודים הגופניים בשבת ישראל לבטח בארצם ובהיות להם גשמיהם בעתם וברבוי הברכה והשלוה, הענין הזה מפני שהתורה נתנה להמון כל ישראל וההמון לא יבינו היעודים השכליים, ואלו תבא התורה לספר בזה בקצרה לא היו מוצאין בו פתח להבין ולא היה מספיק ויהיה להם כחלום בלא פתרון, ואם אאריך הסיפור במכתב הלא רבו הספקות לפי רוב המכתב. ומטעם זה לא רצתה תורה לדרוך הדרך הזה לא בקצרה ולא בארוכה. לפי שההמון לא היו מאמינים בהם כלל עד שיראו אות או מופת בעיניהם עליהם, וע"כ באה חכמת התורה בסיפור היעודים הגופניים ולהאריך בהם בהיותם הכנה לתגמול הנפש שהוא ג"ע שלה ובהיותם אות ומופת על מה שלא יבינו. ומטעם זה לא הזכירה התורה בפירוש בסיפור ג"ע בנסתרו פן תרבינה הספקות ומבוכות בהבנת הענין והזכירה בנגלה מה שהוא אות ומופת עליו, וזה טעם נכון מספיק לכל מבין ומשכיל בהיות התורה נתנה להמון. אמנם המשכיל הנלבב הנכנס לפנים ממנו ימצא הכל בתורה כי מיץ חלב יוציא חמאה מי שנתמצה בעסק התורה חלב שינק משדי אמו הוא יוציא חמאה של תורה, וע"כ אתה המשכיל הנלבב הפוך בה והפוך בה דכולא בה. תמצא בענין חנוך (בראשית ה׳:כ״ב) ויתהלך חנוך את האלהים והתהלכות הזה כתרגומו שהיה צדיק מושל ביראת אלהים. וכשאמר כי לקח אותו אלהים ידוע כי הלקיחה למעלתו ולטובתו כיון שהיה צדיק, וא"כ מכאן ביאור ענין ג"ע לנפש הצדיק. ועוד תמצא בתורה בפרשת אם בחקותי שהוא הבטחה לעתיד שכתוב שם (ויקרא כ״ו:ט׳) ופניתי אליכם, ופי' שיהיה רצוני רבה בכם ורצון הש"י הוא חיי העוה"ב כענין שכתוב (תהילים ל׳:ו׳) חיים ברצונו וכן כתיב שם והתהלכתי בתוככם, והיעוד הזה אין להבין אותו מכלל יעודי הגוף אלא מיעודי הנפש לעולם הבא, וכענין שכתוב בו (בראשית ג׳:ח׳) מתהלך בגן לרוח היום ודרשו ז"ל (ויקרא כ״ו:י״ב) והתהלכתי בתוככם עתיד הקב"ה לטייל עם הצדיקים בגן עדן, ודומה לזה אמרו עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים בגן עדן וכבודו ביניהם והמשיל השגת התענוג אשר לנפשות למחול שהוא אין לו סוף ותכלית ולפי שהעיגול סובב סביב הנקודה והנקודה באמצע לכך אמר וכבודו ביניהם. וכן הזכיר שם בתוככם כי המשיל ישראל לעיגול ועצמו לנקודה, ואחר שאמר והתהלכתי בתוככם אמר והייתי לכם לאלהים, והוא שדרשו חז"ל וכל אחד ואחד מראה עליו באצבעו שנאמר (ישעיהו כ״ה:ט׳) הנה אלהינו זה, מלת זה משל לקירוב ההשגה כמי שיש לו ידיעה בנמצא ומכירו בבירור ומבחין אותו משאר הנמצאים, ואין להבין מלת זה ממש כמו שעומד לפני האדם אך הוא כענין כי זה משה האיש שלא היה עומד עמהם אך היה להם ידיעה בו, מכאן נתבאר למשכיל עולם הנשמות שהוא ג"ע לנפש אך הכתוב עירב אותו בכלל היעודים הגופנים וסמך על שכלו של משכיל שיבינהו מתוכם ולא יתעלם ממנו כהתעלם מן ההמון: