וְהָיָ֣ה הַֽנַּעֲרָ֗ אֲשֶׁ֨ר אֹמַ֤ר אֵלֶ֙יהָ֙ הַטִּי־נָ֤א כַדֵּךְ֙ וְאֶשְׁתֶּ֔ה וְאָמְרָ֣ה שְׁתֵ֔ה וְגַם־גְּמַלֶּ֖יךָ אַשְׁקֶ֑ה אֹתָ֤הּ הֹכַ֙חְתָּ֙ לְעַבְדְּךָ֣ לְיִצְחָ֔ק וּבָ֣הּ אֵדַ֔ע כִּי־עָשִׂ֥יתָ חֶ֖סֶד עִם־אֲדֹנִֽי׃
אהבת חסד
כמה חביבה מצות הכנסת אורחים לפני השם יתברך, שנכתבה פרשה שלמה בתורה (בראשית י"ח א') המדברת מענין זה, והיא לאות לנו, שנתחזק בזה גם כן כל ימי חיינו. וכמו שמצינו, שתכף אחר מעשה זו, שבח אותו הכתוב (שם י"ט), עבור שיצוה את בניו גם כן לילך בדרך צדקותיו. איתא בגמרא (שבת קכ"ז.): אמר ר' יוחנן: גדולה הכנסת אורחים כהשכמת בית המדרש. ורב דימי מנהרדעא אמר: יותר מהשכמת בית המדרש, עין שם *הג"ה. והנה לפי זה, אם השכים לילך לבית המדרש, ונזדמן לו אורחים - מוטב יותר שיתעסק במצוה זו. ונראה דהני מלי, כשאין לו בביתו מי שיקבלם כהגן. [ולפעמים אם האורחים הם נכבדים ביותר, נכון שהוא בעצמו ישמש לפניהם לכבודם]. דאי לאו הכי, הלא קימא לן ביורה דעה סימן רמ"ו (סעיף י"ח), דאם נזדמן לפניו מצוה כשהוא עוסק בתלמוד תורה, ותוכל המצוה להעשות על ידי אחרים, אין מבטלין מתלמוד תורה. ובודאי דאפילו כשעדין לא התחיל ללמד, גם כן דינא הכי דאין מבטלין מתלמוד תורה, דהא ידוע דתלמוד תורה נגד כלם. וגם דהא בגמרא פרק קמא דמועד קטן (ט':) יליף זה מקרא, ד"וכל חפצים לא ישוו בה" (משלי ח' י"א); והינו, חפצי שמים. ואם כן בודאי תלמוד תורה עדיף ממצוה בכל גוני, אם אפשר לה להעשות על ידי אחרים; דאי לאו הכי, הלא שוה לתורה. ומדלא חלקו הפוסקים בין מצוה למצוה, שמע מנה, דאפילו בהכנסת אורחים גם כן דינא הכי. וגם הקרא כולל כל החפצים בענין אחד, ואמר דכלם לא שוו בה. ואף על גב דאיתא בכתבות י"ז; דמבטלין תלמוד תורה להוצאת המת, והינו, אפילו ביש לו מתעסקין לקבורה ועוד הרבה יותר, כדאיתא שם בגמרא. התם הינו טעמא, כיון דהוא קרי ותני, כבוד התורה הוא שיהיה נטילתו כנתינתו, עין שם בגמרא. וכן למאן דמתני, דאין לו שעור כבוד התורה הוא בכך. ולמאן דלא קרי ותני, באמת דינא הוא, דאם יש לו מתעסקין כדי קבורה, שוב אין לבטל עבורו, כמו שכתבו הפוסקים. ואף על גב דקבורה הוא מצות עשה דאוריתא, וההתעסקות בענין זה הוא גדול מאד, והוא גמילות חסד של אמת, אפילו הכי, כיון שהמצוה תוכל להעשות על ידי אחרים, ויש לו אנשים כל צרכו לענין זה - אין מבטלין; והכי נמי בעניננו. וכן מה דאמר שם, דמבטלין להכנסת כלה, הלא מסים שם הבריתא במה דברים אמורים וכו', אבל יש עמו כל צרכו - אין מבטלין; והכי נמי בעניננו.. עוד איתא בגמרא (שם): גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה, שנאמר (בראשית י"ח ג'): "ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר מעל עבדך" [הינו, שהניחו והלך לקבל אורחים, ואמר לשכינה שימתין, ולא יעבר עד שיחזר]. גם היא אחד מהדברים, שאדם אוכל פרותיהן בעולם הזה, והקרן קימת לו לעולם הבא (שם). וכן יתר המעלות הטובות, שאדם זוכה על ידי דבקותו במדת החסד, זוכה גם על ידי זה, כי הוא גם כן בכלל גמילות חסדים, כדאיתא בגמרא (שם קכ"ז:). ונשואי רבקה ליצחק זמן ה', אשר הוא גדול העצה ורב העליליה, שיבוא הסבה על ידי שקרבה את עצמה לאורח, כמו שכתוב (בראשית כ"ד י"ד): "והיה הנערה אשר אמר אליה וגו', אתה הכחת לעבדך ליצחק". וכפרוש רש"י שם: ראויה היא לו, שהיא גומלת -חסדים וכו'. מכל זה אנו למדין, לכמה מעלות יכול האדם לבוא על ידי קיום מצוה זו בלב טוב כראוי, וכמה שהיה במעשה דרבקה, שהיא הוסיפה בכמה דברים על בקשתו, עין שם בקרא. גם זוכה עבור מצוה זו, אם הוא מחזק בה, לבנים, כדאיתא בתנחומא פרשת תצא (סימן ב'). וזהו מה שרמזה התורה במעשה דאברהם אבינו, שלאחר שאכלו, אמר המלאך (בראשית י"ח י'): "שוב אשוב וגו' והנה בן לשרה אשתך".
אהבת חסד
ופרשת חיי שרה גם כן מלאה ממדת החסד. בתחלתה מיירי מענין השתדלות קבורה והספד, שהוא בכלל גמילות חסדים כדאיתא בגמרא (ב"מ ל':). ואחר כך ספרה לנו התורה בכמה פרשיות ההזדמנות שנזדמנה רבקה ליצחק, והעקר היה על ידי מדת החסד שבה, וכדכתיב (שם כ"ד י"ד): "אתה הכחת לעבדך ליצחק", וכמו שפרש רש"י, ראויה היא לו, שתהא גומלת חסדים, וכדאי לכנס בביתו של אברהם. ובששי (שם כ"ה) פסוק ט': "ויקברו אתו יצחק וישמעאל בניו". וגם בפסוק י"א: "ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו", הינו שנחמו תנחומי אבלים, כמו שאמרו חז"ל (סוטה י"ד.). וגם בפרשת ויצא (שם כ"ח כ'): "וידר יעקב נדר לאמר וגו'; וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך" (שם כ"ב), ומסתמא המעשר היה לצדקה וחסד. ובפרשת וישלח (שם ל"ה) בחמישי פסוק ח' מענין קבורת דבורה מינקת רבקה, ובפסוק ט': "וירא אלהים אל יעקב עוד בבאו מפדן ארם ויברך אתו", הינו ברכת אבלים כפרוש רש"י שם. ובחמישי פסוק י"ט מענין קבורת רחל ומצבה על קבורתה. ובפסוק כ"ט מענין קבורת יצחק. ובוישב בשלישי (שם ל"ז) פסוק ל"ה: "ויקמו כל בניו וכל בנתיו לנחמו וגו'". וגם מענין ראובן ויהודה, שהתחזקו להציל יוסף מן המיתה, ועל זה אמר אחר כך יעקב ליהודה (שם מ"ט ח'): "יודוך אחיך" [וכפרוש רש"י. וכן המעשה דתמר, שנתרצתה להשרף, ולא לגלות הדבר, כדי שלא להלבין פני יהודה, וכל זה מענין הטובות אשר בין אדם לחברו]. וכן בשביעי (שם מ') פסוק י"ד: "כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך ועשית נא עמדי חסד וגו'". כי כל זה הוא מכלל גמילות חסדים להזכיר איש לטובה ולשבח לפני מי אשר היכלת בידו להיטיב לו, וכאשר נבאר אם ירצה ה' לקמן בפרקים הבאים. ובמקץ בחמישי (שם מ"ב) פסוק כ"ה: "ויצו יוסף וגו' ולתת להם צדה לדרך וגו'", כי כן ראוי לעשות לאורחים, [עין סנהדרין ק"ג:]. וכן בויגש פרשה שביעי, שמדברת מענין יוסף לאנשי מצרים, היא כלה מענין חסד שבין איש לרעהו, שצריך לראות כל אחד להחיות אנשים ולכלכלם כפי כחו. כי מי היה כופה ליוסף, שישתדל לקנותם, אם לא דבר זה.
קיצור שלחן ערוך
מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּהֵמוֹת אוֹ עוֹפוֹת שֶׁמְּזוֹנוֹתֵיהֶן עָלָיו, אָסוּר לוֹ לֶאֱכוֹל כְּלוּם עַד שֶׁיִּתֵּן לָהֶם מַאֲכָל, דִּכְתִיב וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתְּךָ וְאָכַלָתָּ וְשָׂבַעְתָּ, הִקְדִּימָה הַתּוֹרָה מַאֲכַל בְּהֵמָה לְמַאֲכַל הָאָדָם. וְלִשְׁתִיָּה, הָאָדָם קוֹדֵם, דִּכְתִיב שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶיךָ אַשְׁקֶה. וְכֵן כְּתִיב וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם.